יותר מ-20 חודשים חלפו מאז שיקיריהן נחטפו וחלקם נרצחו, אבל עבור המשפחות הזמן קפא ב-7 באוקטובר. מאז הן מנהלות את קרב חייהן וזועקות את מה שכבר ברור: כל מי שעדיין שם מוגדר "הומניטרי".
"יש תפיסה מעוותת שחיילים צריכים להישאר לסוף", אומרת ויקי כהן, אמו של החייל החטוף נמרוד כהן. "אבל הם לא בחרו להילחם. המדינה שלחה אותם. למה שהם יהיו האחרונים? הסלקציה הזו אכזרית. אם נמשיך כך, חלק מהחטופים יחזרו וחלק יישארו מאחור, אף אחד לא יודע לכמה זמן".
אחרי שהעסקה הקודמת לא הושלמה, "הפחד שלנו הוא שישראל תוותר על הסיום ותשאיר את יקירינו שם", אומרת ויקי. "זה לא אנושי. כל משפחה נאלצת להילחם ולהצדיק למה החטוף שלה צריך לצאת קודם. הסיבה היחידה שזה קורה היא סירוב עיקש של הממשלה לקשור את העסקה עם סיום המלחמה. תפסיקו עם המלחמה הזאת ותחזירו את כולם בהסכם אחד".
רובי חן, אביו של החייל איתי חן שנחשב לחלל חטוף, מסכים: "עסקה בחלקים היא החטא הקדמון", הוא אומר. "גם למשפחות של חללים יש חיים. הן לא יכולות להמשיך בלי סגירת המעגל הזו. היום אנחנו צופים בתחרות אכזרית, תוכנית ריאליטי כמעט, בין משפחות שמנסות לשכנע שהיקיר שלהן במצב הכי קשה. הפיצול הזה הורס אותנו וגורם לכך שהמשפחות מתקשות לדבר אחת עם השנייה כי כל אחת נאבקת על המקום שלה ברשימת השחרור".
דני מירן, אביו של החטוף עמרי מירן, ציין השבוע את יום הולדתו ה-80. "יש לי רק משאלה אחת, שעמרי יחזור", הוא אומר בכאב. "יש משפחות שחושבות שאם יציגו מצב רפואי קשה, יקיריהן ייצאו ראשונים. אבל זה לא בידיים שלנו, זה בידיים של חמאס. כל מי שנמצא שם הוא הומניטרי. כולם סובלים. אני אומר לאנשים - קחו שבוע בבית בלי לצאת, בלי לראות אור, בלי אוכל נורמלי. נראה אם תעמדו בזה. הם שם כבר יותר מ-600 ימים, בלחות של המנהרות, בטחב, עם פטריות, חיידקים, מחלות ריאה. אלה לא חיים".
ובכל זאת, דני נאחז בתקווה. "אני מאמין שעמרי יחזור, רק שכולנו ניאבק יחד, לא בתחרות אלא כחומה אחת", הוא אומר, ומבקש למסור לעמרי: "אני מתגעגע אליך, תהיה חזק ותחזיק מעמד כי כל העם פה נאבק להחזיר אתכם. עושים את המקסימום להחזיר אתכם ואני מקווה שזה יהיה במהרה ילד, רק תשמור על עצמך".
חנה כהן, דודתה של ענבר הימן ז"ל, מספרת ש"ההורים של ענבר רק רוצים לקבור את הילדה שלהם. זו זכות בסיסית. ענבר הייתה אמורה להיות חלק מקבוצת הנשים שחזרו. הן נשים גם אחרי מותן. למה השאירו אותן מאחור? עכשיו אנחנו ב'המרוץ לחטוף' שבו כל משפחה מנסה להיכנס לעשירייה הראשונה ברשימת המשוחררים. יש משפחות שלא מצליחות להגיע לתקשורת, שאין להן יועצים אסטרטגיים, שאין להן קול. מה יעלה בגורלו של החטוף שלהן? אחי וגיסתי, ההורים של ענבר, גוססים נפשית. אין יום שאין בו בכי, כאב, שחיקה".
