ב-10 ביוני 2007, אנשי חמאס השליכו את מוחמד סווירקי – קצין במשמר הנשיאותי של הפתח – מגג הבניין הגבוה ביותר בעזה באותם ימים.
תוך ימים ספורים, הזרוע הצבאית של חמאס פתחה במסע טיהור אלים נגד אנשי פתח, הוציאו להורג באכזריות רבים מהם, בזזו, הרסו והשתלטו על מוסדות השלטון והמטה הנשיאותי – והניסו את נציגי הרשות הפלסטינית מהרצועה. זה אירוע מעצב, שחובה לזכור בכל דיון רציני על חלופות שלטוניות בעזה.
בחודשים האחרונים חוזר הטיעון שלפיו צה"ל עשה את שלו – פגע קשות בחמאס, שיבש את שליטתו וסיכל מפקדים ותשתיות. אין טעם להמשיך להילחם עד פירוק הזרוע הצבאית, טוענים, ומציעים להפסיק את המלחמה, לאמץ יוזמה אזורית ולהקים שלטון חלופי בעזה.
אבל מעבר לאמירות כלליות – לא הוצגה תוכנית מעשית, ולא הובאו טיעונים משכנעים שלפיהם יוזמה כזו תצליח לנתק את הקשר בין חמאס לבין היכולות שמאפשרות לו לממש את כוונותיו. האידיאולוגיה של חמאס – כפי שנחשפה ב-7 באוקטובר – היא מרכיב יסוד בהבנת הסכנה. אך האיום אינו נובע מהרצון בלבד, אלא מהיכולת שנבנתה לממש אותו: רקטות, מנהרות, יחידות לוחמות. השאלה בעזה כיום אינה רק מי ישלוט, אלא כיצד מוודאים שחמאס לא יוכל לבנות מחדש את התשתיות שאיפשרו לו לממש את האידיאולוגיה הרצחנית שלו.
כל מי שמציג את המודל של איו"ש והרשות הפלסטינית כפתרון ישים לעזה מתעלם מהשוני המהותי: בגדה, חמאס לא הצליח להקים תשתית צבאית משמעותית. מבצע חומת מגן, שנות שליטה ביטחונית מלאה של צה"ל בערי הגדה, ופעילות סיכולית מתמשכת – פגעו בו אנושות. בעזה, לעומת זאת, חמאס בנה לאורך שני עשורים מערך צבאי רחב, מבוצר ומושרש – והפך את האידיאולוגיה לאיום מבצעי קונקרטי.
זו הדילמה האמיתית: האם חייל סעודי, מצרי או שוטר פלסטיני – נטול מוטיבציה ויכולת מבצעית מוכחת – יהיה מסוגל באמת למנוע מחמאס לשוב ולהתעצם? או שמא נדרשת נוכחות ביטחונית ישראלית, על כל מחיריה הקשים, כדי להשלים את פירוק היכולות של הזרוע הצבאית של חמאס ולוודא שהכוונות הרצחניות לא יתורגמו שוב למנהרות, רקטות, חטיפות וטבח באזרחים?
כמי שהיה מג”ד במהלך מבצע חומת מגן, אני זוכר היטב את האמירה הרווחת אז: אי-אפשר לנצח רעיון, כוונה ואדם עם חגורת נפץ פשוטה. ובכל זאת, דווקא השילוב של שליטה ביטחונית עמוקה, סיכול עקבי ונחישות לאורך זמן הצליח לנצח את הרעיון ולהפוך אותו לבלתי ממומש. כשנסעתי בהמשך ללמוד בצבא ארה"ב, גיליתי שאצל רבים מהעמיתים בעולם ההתמודדות של ישראל עם טרור המתאבדים באיו"ש נחשבת לאחת הדוגמאות המוערכות ביותר לסיכול של טרור מורכב, רצחני ומתמשך.
השאלה איננה עקרונית, היא מעשית: מהי הדרך היעילה והבטוחה ביותר למנוע את חזרת האיום. לכן, כל הצעה להסדרה יציבה מחייבת תחילה הכרעה של הזרוע הצבאית של חמאס, סיום שילטונו בפועל, פירוז מלא של הרצועה, והבטחת חופש פעולה ביטחוני קבוע לישראל. ללא התנאים הללו – לא קיימת תשתית לשלטון חלופי או לביטחון מתמשך. אין כיום כוח מקומי, אזורי או בינלאומי שיכול – או מעוניין – להתמודד עם אתגר זה. רק מדינת ישראל וצה"ל מחזיקים ביכולת לפרק את הזרוע הצבאית של חמאס ולמנוע את שיקומו.
הלחץ הצבאי של המערכה הנוכחית – בשילוב מאמץ מדיני ולחץ בינלאומי – אפקטיבי. אין ספק שהמשך הלחימה כרוך באתגרים כבדים: אובדן חיי לוחמים, עומס על החברה הישראלית ופגיעה בלגיטימציה בזירה הבינלאומית. אך החזרת החטופים היא ערך עליון לאומי, ועל ישראל להיות מוכנה לשלם מחירים כבדים – לרבות הפסקות אש זמניות וארוכות – כדי להשיבם הביתה. ומול כל אלו, ניצבת חלופה מסוכנת בהרבה: קיבוע של מצב שבו ארגון טרור חמוש, עם אידיאולוגיה אלימה, ממשיך להחזיק בשליטה.
רק לאחר פירוק מוחלט או כניעה של הזרוע הצבאית של חמאס ניתן יהיה לקדם יוזמה להקמת שלטון אזרחי מקומי, בשיתוף מדינות סוניות מתונות ובפיקוח ישראלי. זאת, תוך שליטה ביטחונית ישראלית, התחייבות לאי-עיסוק בטרור והדרה מוחלטת של חמאס ושלוחותיו מהמערכת החדשה. ובתוך כך, טמונה הזדמנות אסטרטגית נדירה: לנתק את הקשר בין אידיאולוגיית השמד לבין היכולת הצבאית לממשה – ולשנות מן היסוד את המציאות הביטחונית בעזה.
אשר בן לולו הוא תת-אלוף (במיל'), לשעבר מפקד חטיבת כפיר וראש מטה פיקוד הצפון. כיום, מנכ"ל אשבל, חברה לניהול פרויקטים אסטרטגיים
האם חייל סעודי, מצרי או שוטר פלסטיני – נטול מוטיבציה ויכולת מבצעית מוכחת – יהיה מסוגל באמת למנוע מחמאס לשוב ולהתעצם?
