כאשר שני לבנה בונפיל (39) מטירת-כרמל הגיעה ביום שישי בבוקר עם צירי לידה אל המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, היא לא שיערה שתלד כעבור מספר שעות במקום אשר משמש בימים כתיקונם כחניון תת-קרקעי.
"הגעת לבית החולים בשעה עשר", מספרת שני, "אחרי זמן די ממושך, כשהגעתי כבר ממש ללידה, אמרו לי שאני יורדת לבית החולים התת-קרקעי. כמובן שפחות נעים להיות כאן, ולא חלמתי שאלד בחניון, אבל אין מה לעשות. זאת המציאות שלנו. העיקר שנהיה מוגנים. הצוות הרגיע והיה נחמד ומצב הרוח שלנו טוב".
לשני ולבעלה משה (53) נולדה בת במשקל 3.6 קילו. "אני מאחלת לה שבעזרת השם כבר לא יהיו מלחמות ושנדע רק שקט ושלום", אומרת האם, "אני מקווה שייתנו לנו לחיות בשקט ובכבוד, שהחיילים והטייסים שלנו שנלחמים עכשיו מחוץ לגבולות המדינה יחזרו הביתה בריאים ושלמים, וגם החטופים יחזרו בשלום".
לא רק לידות היו ברמב"ם, אלא גם מבצע שינוע מיוחד: עשרה פגים זעירים הועברו לשם בליווי משטרתי מבית החולים כרמל, כשהם נוסעים באוטובוס טיפול נמרץ מיוחד של מד"א.
רמב"ם אינו היחיד שערוך למלחמה. בעקבות התקיפה באיראן הסבו כל בתי החולים בארץ את החניונים התת-קרקעיים שלהם למחלקות עם מיטות אשפוז, מכשירים רפואיים וצוותים שפועלים מסביב לשעון. במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), לדוגמה, הוקם בית החולים בקומות מינוס 3 ומינוס 4. בית החולים נערך עם תשתית מתאימה כבר לפני כשבע שנים, ועם תחילת המתקפה החל להעביר את המטופלים למקום. "בית החולים התת-קרקעי יכול לאכלס 450 מיטות של חולים מאושפזים", סיפר אילן יפתח, המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים, "המקום מחולק למספר מתחמים, ליולדות, לחולים כירורגיים, מחלקות פנימיות ואורתופדיה. יש כאן גם שלושה חדרי ניתוח שמאפשרים לבצע ניתוחים מורכבים גם במצב של ירי טילים, בלי לחשוש מפגיעה ישירה".
בבית החולים נמצאים עדנה וידידיה שבתאי, שהטיל בראשון-לציון נפל שנייה לפני שסגרו את דלת המקלט. הם שרדו, אך נפצעו קלות. הכלב של המשפחה ככל הנראה מת, ונכדתם התינוקת תועדה נישאת בידי שוטרת אחרי שהוריה לא חשו בטוב. בנם של עדנה וידידיה, אורי, מת בטביעה ב-2004. “כל הבית התרסק”, סיפר ידידיה, ששבר את רגלו. עדנה, שראשה נחבט בארון מההדף, הוסיפה כי “אחרי הפיצוץ היה חושך והמון אבק”.
בבית החולים שיבא החלו להיערך למצב החירום ביום חמישי, עוד לפני התקיפה באיראן. המחלקות הראשונות שהורדו מתחת לאדמה היו מחלקת פגים, מחלקה אורתופדית וטיפול נמרץ ילדים. בשבת בצהריים כבר היו בחניון מאות מיטות מאוכלסות. אחרי מתקפת הטילים של שישי בערב הגיעו לשיבא 68 פצועים, לא כולל נפגעי חרדה. בשבת בצהריים נותרו רק חמישה – ארבעה במצב קל ופצוע אחד קשה שהגיע ללא דופק ומאושפז בטיפול נמרץ.
"ביום רגיל מגיעים למיון כ-500 מטופלים", סיפר ד"ר יורם קליין, מנהל יחידת הטראומה וכירורגיה קריטית, "דווקא בגלל המצב יש לנו עכשיו פחות עומס, כי אנשים כמעט לא יוצאים מהבית ונחסכו מאיתנו תאונות הדרכים של שישי בערב".
אחד מאלה שעדיין מאושפזים הוא אביגדור פרי מרמת-גן. כששכניו רצו למקלט, הוא העדיף לתפוס מחסה בשירותים. "אמרתי לעצמי: עד שאני אתלבש ואשים נעליים, כבר יהיה מאוחר מדי", סיפר. דקות אחר כך נפל טיל ליד ביתו. "היה בום אדיר", הוא משחזר, "פתחתי את דלת השירותים וראיתי שכל התקרה בדירה קרסה. הייתי לכוד שם, אבל אחרי כמה זמן שמעתי אנשים צועקים: 'יש פה מישהו?' זה היה צוות של מד"א. הם חילצו אותי מההריסות דרך פתח קטן ולקחו אותי לבית החולים. מאז אני כאן. מבחינת שיבא, אני יכול כבר להשתחרר הביתה, רק שאין לי בית לחזור אליו".
פצוע נוסף הוא אבי כהן (81) מגבעתיים, שנחבל בדרכו למקלט. "ירדנו במעלית למקלט, וכשיצאתי מתוכה מעדתי ונחתתי על האגן", הוא מספר. כהן סובל מפריקה באגן, שתחייב אותו לעבור ניתוח, ומפצע פתוח בידו. למרות זאת, את רוחו האיראנים לא שברו. כניצול שואה, עמדתו לגבי התקיפה באיראן נחרצת: "האיראנים רצו לעשות לנו שואה שנייה ואנחנו נילחם עד חורמה כדי לסכל את כוונתם. הבחורים הצעירים שלנו שנלחמים באש ובמים, הטייסים שלנו שבחוד החנית – אין כאלה בשום מקום בעולם".
