כלל ברזל בשידורי חירום הוא שהפחד נשאר מחוץ לאולפן. הפחד הוא השטן הגדול של אשליית השליטה, שהיא המצרך הכי מבוקש שהטלוויזיה מספקת בזמנים קיצוניים. לכן כשהציבור נמצא בשעתו הקשה הוא זקוק למידע אמין ומבוסס, שאותו אמורים לתווך בקור רוח. בלי זה, הבהלה הטבעית רק תלך ותתעצם.
אבל בישראל, מקום שבו נהוג להתבלבל בין אשליית השליטה לשגרת הכאוס, שידורי החירום לא מסתפקים בייעודם החשוב, אלא לוקחים תפקידים נוספים, ולא רק כדוברי השלטון והצבא (אם כי הם לפחות רהוטים בהרבה מדובר צה"ל, צ'אט ג'י.פי.דפרין). דני קושמרו רואה בעצמו קלארק קנט, סופרמן ונשיא המדינה, כולל נזיפה באמנון אברמוביץ' שהעז להזכיר מה אמרו בשלטון על טייסים שהתקיפו בטהרן. ניר דבורי, שממילא מכהן כגרונו העמוק של הצבא, מחליף את נציג פיקוד העורף ("אני אתחיל והוא ישלים אותי"). בני סבטי פונה לעם האיראני בפרסית משל היה מנהיג אופוזיציה גולה ולא הגרסה השפויה יחסית של אליהו יוסיאן. רותם סלע, מו"ל של הוצאת ספרים וגם פרשן ביטחוני ומומחה גיאו-פוליטי בסטנדרטים של ערוץ i24, אומר ש"השלטון האיראני לא יכול להחזיר מכה אחת שערה", כמה שעות לפני שבתים במרכז הארץ נחרבו. לרותם סלע המפורסמת זה לא היה קורה.
ואלו רק מקצת הדוגמאות מסוף שבוע ארוך ונטול שינה, שהתנהל ברובו ללא התרומה של ערוץ 14: שם כמובן יצאו למנוחת השבת כדי לאגור כוחות ורעל להמשך המערכה. מצד שני, אם בחדשות 12 מסתייעים, אפילו ב-2 בלילה, ב"מטפלת רגשית" שממליצה לערבב ילדים בנוגע למצב ואף להזכיר להם ש"יש לנו כמובן בורא עולם שמגן עלינו", כבר עדיף לבהות בשקופית.
מן הסתם לא צריך הרבה כדי שהמסך ישתכר מקוקטייל של אופוריה וחשיבות עצמית ("אנחנו קצת זחוחים", אמר בן כספית לעמית סגל בערב שבת, והגדיר מחדש את משמעות המילה "קצת"). אולם דווקא משום שמדובר באירוע כה דרמטי, חסר תקדים וכן, מאוד מלחיץ, הנטייה הנ"ל עוד יותר מטרידה: לא רק שיש לה קשר רופף לתפקיד המקורי של שידורי החירום (ובטח לקונספט של תקשורת ביקורתית תחת שלטון שנחשד בשיקולים פוליטיים); בשלב מסוים - למשל כשרואים כדור אש מתלקח באמצע תל-אביב - הפסאדה של "קול הרעם" מרגישה כמו ניסיון מיוזע להסתיר עובדה פשוטה וחותכת: אין לאף אחד מושג לאיזו הרפתקה הוכנסו תושבי ותושבות המדינה, לאן היא הולכת ואיך (או מתי) תיגמר.
לכן כל חגיגת הקרדיטים הבלתי נגמרת, הקביעות הנחרצות על חולשת השלטון האיראני (לכולם כידוע יש אייתוללה בחיוג המהיר), הדרישה להפגין "חוסן" (אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, כן?), הסיסמאות של "עם הנצח לא מפחד" (בדקתם עם כל העם?) – הכל כמו מבקש להביס את השד של אי-הוודאות באמצעות רובה קפצונים אוטומטי: הוא לא יכול לפגוע במטרה, אבל בהחלט ניתן להתחרפן מהרעש.
בקטנה
רגע אחרי שבאולפן חדשות רשת העריכו שהירי האיראני לישראל יהיה אפילו יותר מסיבי, עברו שם לשידור ״האח הגדול״. אפשר להבין את הצורך הנואש של רשת ברייטינג, ובוודאי שאת הרצון של חלק מהצופים והצופות בהפוגה: ובכל זאת, למשתתפים בתוכנית יש משפחות, בני ובנות זוג וגם ילדים: בשעה הזאת הם צריכים להיות לצידם, לא בקרקס.
