את הלילות האחרונים מאז החל ירי הטילים מאיראן העביר סופיאן אל-שמסאן – אב לשישה מהיישוב הבדואי אל-פורעה – עם משפחתו, בתעלת בטון שמשמשת למעבר מים תחת הכביש, באזור צומת חתרורים שבדרום. "ישנו כל לילה מתחת לגשר הזה", סיפר. "ביקשנו מיגוניות ולא קיבלנו. לא עוזר שאבא שלי נכה צה"ל שהיה בשבי המצרי וסוחב פוסט-טראומה. באזור שהיינו בו כל מעברי המים היו מלאים באנשים, רבים מהם מאל-פורעה. אנחנו מרגישים מופקרים כל הזמן. מה נעשה אם המלחמה תהיה לשבועות או חודשים? איפה הרשויות, איפה מקבלי ההחלטות?"
האוכלוסייה הבדואית בנגב מונה כ-300 אלף איש, ורובם נעדרי מיגון בסיסי. בהיעדר ממ"דים ברבים מהבתים – בהם ביישובים המוכרים, ובעיקר ביישובים הלא-מוכרים, שמונים כ-100 אלף איש – יצאו רבים למקלטים העירוניים או למקלטים בבתי הספר, ובפזורה יצאו התושבים אל מעברי המים מתחת לכבישים, או שהקימו לעצמם מיגון חלופי.
"הפערים בתשתיות המיגון בין יישובים יהודיים לערביים ממשיכים לסכן את חייהם של אזרחים", אמרה הפעילה החברתית פדאא שחאדה, מלוד. "בעוד שבחלק מהיישובים הערביים אין מקלטים כלל, באחרים הם לא נגישים, לא מתוחזקים, או פשוט לא קיימים בכמות מספקת. מדובר בפער חמור בזכות הבסיסית להגנה וביטחון".
שחאדה יודעת לצטט את דוח מבקר המדינה משנת 2018, שבו נכתב: "כ-46% מהאוכלוסייה הערבית בישראל – יותר מחצי מיליון איש – מתגוררים בבתים ללא מיגון תקני, לעומת 26% בלבד בכלל האוכלוסייה. ביישובים ערביים שסמוכים לגבולות או לקווי עימות, יותר מ-50% מהתושבים אינם נהנים ממיגון בסיסי – לעומת 100% מהתושבים היהודים באותם אזורים.
מתוך 71 רשויות ערביות שנבדקו, רק ב-11 קיימים מקלטים ציבוריים, ובשלוש מתוכן – יש רק מקלט אחד עבור כלל התושבים.
בחברה הבדואית בדרום מאות אלפי תושבים, ביניהם ילדים וקשישים, שחיים ללא כל גישה למקלטים או למרחבים מוגנים – למרות הסיכון הברור מירי טילים מרצועת עזה. הפערים האלה אינם גזירת גורל – הם תוצאה של הזנחה מתמשכת.
הזכות לביטחון פיזי בעת חירום אינה שמורה לקבוצה אחת בלבד – זו חובה מוסרית וממשלתית להבטיח מקלטים ראויים ונגישים לכל אזרח ואזרחית במדינה, גם ביישובים הערביים".
כשהחל הירי מתימן על ישראל קבר אחמד אבו-גנימה, שמתגורר ליד הכפר הבדואי חש'ם זנה שסמוך לנבטים, מיניבוס באדמה, בתקווה שישמש כמיגונית. עם תחילת הירי מאיראן הוא ניסה להשמיש אותו, אבל הוא חושש שגג המיניבוס יכרע תחת עומס האדמה שעליו. את אמא שלו, שממילא לא יכולה להשתחל פנימה, הוא לוקח להסתתר בזמן התרעות במעבר מים סמוך. חלק מבני משפחתו בכל זאת משתמשים במיניבוס השקוע. "אין לנו מקלטים, אין כלום", אמר. "דיברתי עם ראש המועצה (נווה מדבר), והוא ענה 'אני לא יכול לעזור לך'. אף אחד לא עוזר. מה עושים? יש לי משפחה, יש לי תינוקות, ילדים. אמא שלי אישה זקנה, בקושי הולכת. מה אני אגיד? אנחנו כבר לא יודעים לאן ללכת".
"אני חובש במד"א בהתנדבות", סיפר בעל משפחה בדואי מאחד הכפרים, "בכל פעם שמגיעה הודעה להתייצב הלב שלי אומר מיד: 'קום, סע, תעזור. אתה פה כדי להציל חיים'. אבל אז אני מסתכל על הבית, על הילדים, על המשפחה. על העובדה שאני זה שצריך לקחת אותם, שאין לנו כלום, ואני נאלץ לצאת לדרך של עשר דקות, במהירות, בשטח, עם רכב שקופץ מכל אבן - רק כדי להגיע למעבר המים הכי קרוב. ואז, לפעמים, גם אם יצאתי מיד, אני מגיע באיחור ואין כבר מקום".
עורך הדין רדא ג'אבר, פעיל חברתי ופוליטי מטייבה, טען אתמול שקריאות הצהלה של חלק מהשכנים היהודים לפגיעת הטיל ביישוב הערבי טמרה, מייצגות הלך רוח שהפך מאז המלחמה בעזה לרגש דומיננטי ולכאורה לגיטימי. "למרות שכמעט בכל מצב מלחמתי בישראל אזרחיה הערבים נפגעו באופן משמעותי בגלל היעדר מיגון מתאים, המדינה לא מצאה לנכון להשקיע בתשתיות מיגון עבורם", אמר. "המדיניות היא שהערבים בישראל הם במצב אויבות סמוי, ולכן חשיפתם לתוצאות המלחמה משרתת סנטימנט עמוק ביחס אליהם".
