בשיער אסוף ושמלה ארוכה היא מטיילת בין שבילים ירוקים ושרה את מה שנשמע כמו שיר אהבה שגרתי. "באת אליי וליטפת אותי / לחשת באוזן: אני איתך אל תדאגי". בבית השני המצלמה מלווה אותה לפרדס. השמיים תכולים והשיר עוד לא ממריא. "היום אני יודעת / אני לא לבד / אתה איתי בכל מקום / בכל צעד". רגע, היא נראית מוכרת, זאת לא הסמ"פ מ"המפקדת"?
ואז זה בא. ב"שמע ישראל" היא מכסה בכף ידה את עיניה והמילה האחרונה בפסוק, "אחד", מתחרזת עם "אל תעזוב לי את היד". גל של התחזקות שוטף את עם ישראל מאז 7 באוקטובר, אבל "לא לבד", שיר הבכורה של נועם לוגסי (29), דווקא לא נולד מתוך המלחמה.
"לפני שלוש שנים, בדיוק כשהתחלנו לצלם את 'המפקדת', עברתי פרידה מאוד, מאוד קשה מאישה, מישהי שקראתי לה אהבת חיי, ופשוט התרסקתי", היא מספרת. "במבט לאחור נראה לי שכל הדברים שסחבתי עד אז בתוך עצמי – מהטרדה מינית בגיל צעיר ועד להתאבדות של אחותי הגדולה – פשוט התנקזו לנקודה הזאת של הפרידה. התפרקתי. ובמצב שבו הייתי הכי לבד, שוכבת על השטיח, בוכה, גיליתי את אלוהים".
איך?
"בפרידה ובתקופה שאחריה היה לי קשה מאוד להרגיש שהחיים ממשיכים, לא יכולתי להיות ערה בימים אז החלפתי בין יום ללילה. בזריחה הייתי מגיעה לפרדס שמתחת לבית שלי ופשוט פורקת, מדברת ומדברת, ובכל פעם שיצאתי משם הרגשתי טוב יותר. אמנם זה היה דיאלוג עם עצמי, אבל מבחינתי זה היה דיאלוג עם הבורא, ורק אחרי חודשים ארוכים גיליתי שיש דבר כזה שנקרא 'התבודדות'. בחיים לא כתבתי שירים והשיר הזה נכתב בשלוש דקות, מילים ומנגינה. הזיה".
גם אחרי שהקליטה סקיצה אצל ג'ון גלר, שעיבד, היא שקלה להשאיר את השיר בגבולות נשמתה, ורק על מנת להשלים את המלאכה צילמה לו קליפ במקום הכי אותנטי – הפרדס שבו התבודדה. "ואז, ברגע של חולשה, העליתי לרשת את הפזמון והוא ממש התפוצץ, ברוך השם. בעקבות התגובות אמרתי 'אוקיי, כתבתי את השיר הזה לשם שמיים, לא כדי להרוויח כסף ולא כדי להתפרסם, אז אשחרר אותו ואם הוא ייגע במישהו עשיתי את שלי'. והנה, אנחנו כאן".
בקליפ את נראית צנועה וחסודה והנה, את יושבת מולי בגופייה.
"נכון", היא מודה באשמה. "בצילומי הקליפ שמתי דגש על לוקים צנועים כדי לכבד את המאמינים ולאפשר להם לצפות בו, אבל ביומיום אני ממשיכה להתלבש חשוף ולהרבות קעקועים. אלה החיים שלי. גם וגם".
"התאהבתי בנשים בעוצמות"
לוגסי, בת למשפחת יוצאי מרוקו ("אני מאוד מחוברת לשורשים שלי"), הצעירה משלוש בנותיהם של אורלי (קואוצ'רית) ויעקב (איש מחשבים בבנק), גדלה בפתח-תקווה ולא ראתה את עתידה כשחקנית. "אהבתי את עולם המשחק, אבל ראיתי את עצמי כעורכת דין, יש בי גן של שוחרת צדק, עד היום אני מתווכחת ומתמקחת בשביל בני המשפחה. בכיתה ד' נבחרתי לתפקיד הראשי בטקס יום השואה, ומשם זה התחיל. בחטיבה, כשעשינו פאנל של 'ארץ נהדרת', הייתי אחראית על החיקויים. רק בכיתה י"א החלטתי לעזוב את הצופים לטובת מה שהלב שלי רצה. נרשמתי לסדנת משחק של איקה זוהר ב'מרכז הבמה' שבגני-תקווה". אחרי חודשיים היא נאלצה לפרוש. "חברה מהחטיבה סיפרה לי שיש אודישן ל'השמינייה'. רק אחרי האודישן השלישי הודיעו לי שהתקבלתי".
מתיאטרון צה"ל היא שוחררה אחרי שנה על סעיף בריאותי. "יש לי מחלת עור, ואחרי הטירונות היא התפרצה ברמה שלא הייתה לי בחיים. אבצסים חוזרים, מיון, ניקוזים, ניתוחים בהרדמה מקומית ודברים כאלה. זה קשור להיגיינה לקויה ולדעתי בעיקר בסטרס נפשי".
שנבע מהמדים – או מהרגע שבו הבנת שאת אוהבת נשים?
"עד היום אני לא יודעת אם אני אוהבת נשים. זו שאלה שאני כל הזמן מציגה לעצמי. אם אראה בחורה ובחור מטיילים ברחוב אני אסתכל על שניהם ובאוטומט אבדוק אם אני נמשכת לגבר, אבל בפן הרגשי התאהבתי בנשים בעוצמות שלא חוויתי עם גברים. הפעם הראשונה הייתה בגיל 18 וקצת, בצבא".
סיפרת להורים?
"הם סיפרו לי. הייתי מגיעה איתה לבית של הוריי ויום אחד, באמצע נהיגה, אמא שלי הסתובבה אליי ושאלה 'נועם, אתן ביחד? זה בסדר אם כן', אז עניתי לה 'כן' וככה זה נגמר. לא עברתי דרך שום ארון וזה לא היה אישיו בשום שלב ובשום צורה. הוריי איפשרו לנו הרבה דברים שהם לא טריוויאליים. אחותי, גל (35, יוצאת "ילדי החוץ" של עילי בוטנר), הופיעה מגיל צעיר בפסטיגלים ובתיכון השתתפה בריאליטי, וגם אני יצאתי לצילומים על חשבון ימי לימודים. ההורים איפשרו לנו לעוף עם הכנפיים שלנו, כל אחת בדרכה".
"כאב על מי שהייתי"
מתברר שהלחץ הנפשי שהחריף את מחלת העור שלה נבע מסיבה נוספת. "בצבא, חבר טוב סיפר לי שאחיו ההומו עבר בילדותו הטרדה מינית מגבר ופתאום נפל לי האסימון. הייתי אז בזוגיות הראשונה שלי עם אישה, ובבת אחת הכל צף. בגיל חמש-שש עברתי הטרדה מינית מילדה. לא התלוננתי ואין לי כעס עליה מפני שגם היא הייתה ילדה, זה לא שהיא ידעה מה היא עושה. קלאסי, אשמת הקורבן. בגיל 18, כשהבנתי שזה מה שקרה, כעסתי על עצמי, איך לא שמרתי על עצמי? אין לי פלאשבקים שקופצים עליי באמצע היום, אבל יש לי בראש תמונות משם והיום אני כבר מסוגלת לבחור מתי להעלות אותן בזיכרון. זה מצב חדש עבורי, רק לפני שנה הגעתי אליו".
בזכות פסיכולוגית טובה?
"היו פסיכולוגים שעזרו לי בתקופות משבר, אבל לקח לי זמן לעכל את העובדה שאני פוסט-טראומטית ושזה לא משהו שיחלוף מעצמו. רק בגיל 28 הרגשתי שאני מוכנה לתת במה למה שהיה, להבין על מה הכעס שלי ולעבד אותו. רק בטיפול הבנתי את הריקושטים של מה שחוויתי בילדות הרחוקה, איך זה עיצב אותי ואת הבחירות שבחרתי בעקבות ההתנסות המינית הראשונה שלי עם ילדה. היום אני מטופלת בשיטת 'עין הבדולח' שמורכבת משעה של שיח, של ירידה עמוקה מאוד לסיטואציות שמפעילות אותנו, והשעה השנייה זה ריברסינג, נשימה מעגלית. זו שיטה שעובדת גם על הגוף וגם על הנפש ואני מרגישה שזה הדבר שלי".
ב-25 השנים שחלפו מאז יצא לה לראות את הילדה ההיא, "אבל זה לא משהו שאני חיה בהווה. הכאב שלי הוא על מי שהייתי, על נועם הילדה. וגם על האסטמה של העור שהובילה אותי למקומות קשים. בצבא נתנו לי מלא טיפולים ושום דבר לא עזר, עד שבאיזשהו שלב אמרו לי 'עדיף שתשתחררי' וזה מה שקרה. הגוף שלי דיבר במקומי ולא השאיר לי ברירה. לצערי, כמובן. היו לי תוכניות אחרות, רציתי לצאת לקצונה כמו דניאל, אחותי הגדולה, זכרה לברכה".
היית רוצה לספר עליה?
"ברור, זה נושא מאוד פתוח אצלנו, אבל קודם זה", היא שואפת מהסיגריה האלקטרונית, ההנאה האחרונה שנותרה למי שלא שותה. "דניאל הייתה בת 29, בדיוק בגילי, נשואה ואמא לתינוק בן ארבעה חודשים, ובגלל הסמיכות דובּר על דיכאון אחרי לידה, למרות שלא היו תסמינים. דניאל הייתה מטפלת באמנות שעשתה את הפרקטיקום בגהה והייתה בקשר יומיומי עם הפסיכיאטרים שם, והמשפט הראשון שהם אמרו לאמא שלי, כשנכנסו לשבעה, היה 'אנחנו לא ראינו, אז תסירי מעלייך את האשמה'. היא לא השאירה אחריה מכתב או משהו, זה היה מאוד פתאומי ומאוד מפתיע. אנחנו, כמשפחה, משתדלים לא לחקור ולא לנבור בפצע שלה כשהיא כבר לא כאן, זה לא הוגן, וזה גם לא ישנה את המציאות. כיום, בזהות האמונית שלי, אני מתחילה לראות איך הדברים מסתדרים".
כלומר?
"כיוון ששוחררתי מהצבא אחרי שנה זכיתי להיות המון עם דניאל בשנה שקדמה למותה ואני מאוד מבינה את מה שעבר עליה בלידה, שהיא הדבר הכי רגיש בעולם. זה לא שהיא עברה משהו חריג, אבל אישה אחרי לידה היא פצצה מתקתקת. בשבעה קראתי יומנים שלה מהעבר וכתבתי תסריט לסרט קצר, 'נשימה אחרונה', שמתמקד באפקט ההפתעה. ב-24 השעות האחרונות שלה הכל רגיל והכל סבבה, והסוף מפתיע ונורא. מרגיש לי שחשוב להדהד את הקול הזה מפני שאנחנו לא יודעים מה יש לאנשים בנבכי נשמתם".
ואת תשחקי את אחותך?
"כן", היא מגיבה בחיוך ענקי, שממלא חצי מסך. "אני גם מאוד דומה לה. בנה של דניאל כבר בן תשע והוריי מגדלים אותו יחד עם אבא שלו. כולנו גרים בגני-תקווה, באותו הרחוב, כמו בקומונה. בשבילי הוא כמו אחי הקטן".
סדרה על המשיח
הבחירה שלה בחיים, למרות ועל אף, התבטאה בכך שהיא חזרה לאודישנים. "במהלך השירות הצבאי הייתי משותקת בגלל המצב הבריאותי, הורדתי במשקל וזה החריף את מצבי הנפשי אז לא עשיתי אודישנים, אמרתי 'לא' לכל הצעה. בזכות הטיפול תפסתי את עצמי בידיים, עשיתי אודישן וצילמתי סרט קצר, 'בייביסיטר' (של אורית זמיר, שזכה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה) ואחריו באו 'נעלמים', 'בתולות' ו'הרמון', שרץ עכשיו בנטפליקס".
לסדרת הלהיט "המפקדת" הגיעה אחרי תקופה ארוכה של שקט תעשייתי, "אבל אז התמוטטתי בגלל פרידה, ומאז שגיליתי את אלוהים אני פחות מחפשת את התפקיד שיחשוף אותי לכל המדינה. יותר מעניין אותי לגעת באנשים גם דרך תפקידים וגם דרך הסיפור שלי והאמונה שבי. ממקום של להיות צינור שממלא תפקידים אני עוברת למשבצת של כותבת".
תני לי לנחש. בימים אלה את כותבת סדרה על...
"המשיח, אבל לא במובן של איש רכוב על חמור שיגיע ויציל את כולנו. אני מאמינה שבכל אחד מאיתנו יש משיח. אומרים שיהיה גן עדן על פני האדמה כשהמשיח יגיע, ואילו אני, הקטנה, מאמינה שיהיה גן עדן על פני האדמה כשכל אחד מאיתנו ייקח אחריות על עצמו ועל מעשיו. במקום לחנך אחרים אני משתדלת לתקן את עצמי ואני מאמינה שיש בזה השפעה על הכלל. במקביל, אני מרחיבה את האופקים שלי בתחומים מגוונים. עכשיו, למשל, אני בקורס שוטטות בספר הזוהר".
את רואה את עצמך על הבמה לצד נרקיס, היא עם כיסוי ראש ואת (עדיין) בלי?
"קריירה מוזיקלית לא הופיעה עד כה ברשימת היעדים שלי, אבל Never Say Never הוא שם ההרצאה שאני מעבירה לתיכוניסטים. אני מדגימה להם מניסיוני איך התמודדתי עם מצבים מגבילים. נרקיס מדהימה והלוואי שהיא תארח אותי, למרות שמאז 'לא לבד' כתבתי רק עוד שיר אחד, שיר אהבה נטול כתובת".
את מי את מחפשת?
"את שאהבה נפשי. זה הדבר השני שאני מבקשת בנרות של שישי. הבקשה הראשונה שלי היא החזרת החטופים. בשלב הנוכחי של חיי כל החברות שלי כבר אמהות טריות וזה לא פשוט לראות כל הזמן את המקום שבו הייתי רוצה להיות, אבל כל דבר בעיתו, לצד האמונה המרגיעה שיש מי שדואג לי. אני עושה את ההשתדלות שלי, יוצאת ובודקת וחווה. אפילו נכנסתי לאפליקציה, צעד ממש אמיץ מבחינתי בגלל שמכירים אותי. אני מחליקה ימינה ועושה את מה שצריך כדי לאותת ליקום שאני פתוחה ומחכה".
לאישה או לגבר?
"לגבר, עכשיו אני לא יוצאת עם נשים. זה לא שכל החיים שחייתי עד היום היו שקר. האהבות הכי גדולות שלי היו נשים ואני מודה על כל רגע שחוויתי את הלב שלי מתפוצץ, אבל ההבנה שעברתי הטרדה מינית מצד ילדה גרמה לי לשאול את עצמי אם התאהבתי בנשים מפני שזו החוויה האינטימית הראשונה שהייתה לי בעולם. בחיי הבוגרים לא באמת נתתי צ'אנס לגבר. לכן החלטתי לשים את הנשים בצד, הרי אני כבר יודעת שאני יכולה להיות שם, ולנסות להיות עם גברים. אבל בינינו?" היא פורצת בצחוק מתגלגל, "אם מחר בבוקר תגיע האישה שתתפוס לי את הלב אז זה מה שיהיה, בלי להתנצל".
smadarshirs@gmail.com
