עם כל הכבוד לאלבום החדש של עומר אדם, הפסקול של קיץ 2025 בישראל נשען על שלושה להיטים: התרעה מקדימה, הודעה מתפרצת והאזעקה המוכרת. להדרן: יירוטים, הדף ונפילות. בינתיים, באירופה, צעירים מחויכים מוציאים את מיטב כספם על מוזיקה חיה ובועטת, פסטיבלים חוצי ז'אנרים (ובחלקם מאוד אנטי-ישראליים), הופעות ענק ומסיבות שנמשכות עד הזריחה ומעבר לה. אי-אפשר שלא לקנא בהם: גם הם ערים כל הלילה, אבל אצלם זה קורה בזכות פרפרים בבטן, עיניים נוצצות מהתרגשות וזיכרונות נצחיים בהתהוות.
העצב הוא לא רק עלינו, האנשים שמבחינתם מוזיקה חיה היא סיבה לנשום. אמני ואמניות ישראל חרשו בסיסים, ניחמו אבלים, חיבקו חטופים וקיוו להעביר את הקיץ הזה במפגש המרפא בפארקים ובמועדונים. עכשיו, כמו בקורונה ואחרי 7 באוקטובר, הם והאנשים הרבים שהם מפרנסים שוב צריכים להבין איך לשרוד.
ובעודי שוברת שיא אולימפי בריצה למקלט שכונתי, לא יכולתי שלא להיזכר בשבוע הראשון של אוקטובר 2023: כמו עשרות אלפים סביבי, רקדתי מחויכת בהופעה של ברונו מארס בפארק. הרחובות בערו ממחאה, אבל השקט היחסי במזרח התיכון איפשר לתעשיית ההופעות להרים לרגע ראש, ליישר קו עם הגלובוס ולהרגיש קצת יותר נורמלית. אני זוכרת שניסיתי לפנטז מי עוד יסכים להגיע לכאן אחרי שיראו שהנה, זה ייתכן ואפשרי.
התשובה עכשיו, וכנראה לעוד הרבה זמן, היא אף אחד. נישאר עם The Sound of Silence של ארט גרפונקל בזמן שהקהל נרגע מאזעקה תימנית בהופעה של אביב גפן: עוד קיץ שבו נוכל לבחור בין צלילי השתיקה למצעד הפזמונים של פיקוד העורף.
