מאז החלה המתקפה על איראן, השופרות של נתניהו מריעים לו. נתניהו הוא צ'רצ'יל, הם אומרים, יחיד בדורו, ענק אפילו יותר מבגין, בן-גוריון ורבין יחד. האומנם? נבדוק.
נתניהו שיכנע את טראמפ לפרק את הסכם הגרעין המוצלח, שאליו הגיע ברק אובמה ב-2015. זה היה הסכם שהמומחים טוענים שהיה הערובה האמיתית היחידה להפסקת המרוץ לגרעין של איראן. נתניהו פירק אותו מבלי להציע חלופה. הוא נאם בפני הקונגרס האמריקאי כדי לשכנע את נבחרי הציבור שם שלא להקשיב לנשיאם דאז, אובמה, ולפעול לפירוק ההסכם. נתניהו לא סמך על אובמה, וכן סמך על טראמפ – מנהיג עם יציבות נפשית של ממטרה – שיגן עלינו. עכשיו טראמפ מוכן לחתום על הסכם הרבה יותר גרוע, אבל האיראנים לא ממהרים להגיע.
בשנים שעברו מאז התקדמה איראן בלי שום מעצור עד לסף הגרעין. היא לא חצתה את הסף ולא הפכה למעצמה גרעינית – לא משום שלא יכלה, אלא משום שמנהיגיה הבינו שצעד כזה יעורר את העולם נגדה. נוח לאיראן להישאר במרחק נגיעה מגרעין, מרחק שתוכל לחצות ברגע.
בעוד האיראנים פעלו בזהירות, נתניהו החליט להמר על גורלה של מדינת ישראל. הוא יצא למבצע מסוכן שלא ברור לאן הוא מוביל, אבל ברור לחלוטין שישראל לבדה לא מסוגלת לחסל את הגרעין האיראני. כל המומחים בדעה הזו. בעצם, נתניהו נתן לחמינאי את המוטיבציה לחצות את הקו הדק בין סף גרעין לגרעין – כי אם בכל מקרה איראן משלמת את המחיר, אולי כדאי לה גם ליהנות מהנשק הנורא הזה.
נתניהו גם לא וידא שארה"ב תיכנס למערכה במקרה של מצוקה ישראלית – ובלעדיה, לפי המומחים, לא ניתן לגמור את העבודה באיראן. הוא לא מציע אסטרטגיית יציאה מהמלחמה. הוא הותיר את העורף פגיע. רבים מהבניינים נעדרי מקלט, ובמגזר הערבי אין כמעט מיגון – מה שמשאיר אזרחים רבים חשופים, כמו ברווזים במטווח. אבל היי, מה זה חשוב? שופרותיו כבר אמרו שבטמרה מדברים נגד ישראל.
ב-7 באוקטובר נתניהו נשא באחריות העליונה לטבח הנורא, ולא יעזור שיצהיר שלא העירו אותו. הבעיה לא הייתה ההשכמה בבוקר הטראומטי ההוא, אלא העובדה שהוא נרדם בשמירה 20 שנה. אני אפילו עושה לו חסד כשאני אומר שהוא נרדם בשמירה: הייתה שם קונספציה, שהיד רועדת כשכותבים אותה, שכן הוא מימן את חמאס למרות שידע שזה ארגון טרור אכזרי. לפי המחשבה המטורללת שהדריכה אותו, אף אחד לא ידרוש ממנו להגיע להסכם שלום מול חמאס, ואילו מול הרשות הפלסטינית עלול להיווצר לחץ כזה. לכן, לשיטתו, הרשות הפלסטינית המתונה מסוכנת יותר מחמאס הקיצוני. בכך זכה נתניהו להוביל את מצעד האיוולת העולמי של הפוליטיקאים העיוורים.
נתניהו מנהל כעת מלחמה עקובה מדם בעזה, בלי שאף אחד, אפילו לא הרמטכ"ל, מבין בדיוק לאן הוא חותר. חיילים נהרגים בכיבוש של אותם המקומות בפעם השנייה והשלישית, ואף אחד לא רואה את הסוף.
הוא מפקיר את 53 החטופים שנותרו בעזה, שופרותיו מסבירים שגורל יחידים פחות מעניין מגורל האומה. ההתנכרות לחטופים המעונים במנהרות קורעת את הציבור בישראל, מנתצת את שותפות הגורל שהכרחית לקיומו של עם.
ותוך כדי המלחמה, המוות, השכול והכאב הנורא, הוא ממשיך לפלג את העם הזה: הוא לא מכיר בנשיא בית המשפט העליון, הוא לא הכיר בראש השב"כ, הוא הדיח רמטכ"ל ושר ביטחון תוך כדי מלחמה מפני שלא הסכימו לחוק ההשתמטות של החרדים, שריו פועלים להדיח את היועמ"שית ושופרותיו מפיצים שקרים על הפ"צרית. בעוד החיילים נלחמים ונהרגים בעזה, הוא מאפשר לשר המשפטים שלו להמשיך עם המהפכה המשטרית. ולא עולה על דעתו שעכשיו צריך ערבות הדדית, ולא קריעה.
הוא לא צ'רצי'ל. אפילו לא צ'מברלין. הוא בנימין נתניהו, שכמעט 20 שנה בשלטון, וכל המחדלים עוברים לו ליד האוזן – כי מה לו ולהם? הוא היה רק ראש הממשלה, ואין לו אחריות לשום דבר.
