מכיוון שזה עבד לא רע בפעם הראשונה, וגם בפעם השנייה השיטה הוכיחה את עצמה, החלטתי לשחזר אותה גם בסבב השלישי: אם לא גלידה, לפחות לארגן לעצמי קצת שפיות בבלגן הכללי.
לא קל לשמור על שגרה תרבותית כחייל מילואים ששוב הוקפץ בצו 8. קשה ליצור אי של שקט בתוך פלוגה פעילה ונחוצה, אבל אפשר לנסות, וכל הישג קטן נחשב להצלחה. וכך, בין המשימות והפקודות הצלחתי לאלתר מעין חדר מוזיקה וקריאה – פעם בשק השינה, פעם בשטח הכינוס ופעם ליד מחסה מוגן.
בשגרה אני מקדיש לפחות 60 דקות ביממה לקריאת ספרים, חובה עם מוזיקה ברקע – באוזניות קשת טובות או דרך זוג רמקולים גבוהים ששוקלים כמוני. העיסוי הזה לנפש מתרחש בחדר המוזיקה שבביתי, עם אקוסטיקה מיטבית, כורסה נוחה והדום להניח עליו את הרגליים. עכשיו הוא מתקיים בתנאי שדה.
את השבוע הראשון לסבב השלישי מפרוץ המלחמה אני מעביר בינתיים עם הספר החדש והמומלץ של אורי קואז, "הביטלס המהפכניים". קואז צולל שם לימים הסוערים שבהם עבדה הלהקה על שניים מאלבומי המופת שלה, Revolver מ-1966 ו"מועדון הלבבות האבודים של סרג'נט פפר" שהגיע שנה לאחר מכן. בשני האלבומים האלה שינתה הלהקה את הדרך שהיא – ומוזיקאים רבים בעקבותיה – התייחסו לעבודה באולפן. הפירוט הנדיב שבספר מחייב ליווי מוזיקלי באוזניים, והמהדורות המורחבות של האלבומים (שכוללות גרסאות שונות לשירים המוכרים), הזמינות בשירותי הסטרימינג, משלימות את חוויית הקריאה. לפחות כרגע יש לי זמן.
חוץ מהשלמת פערים בידע שלי על הביטלס (שאחד מהם חוגג יום הולדת היום, ר' בטור השמאלי), אני חוזר לאלבומים שיצאו בעת האחרונה ולא האזנתי להם מספיק – למשל, More של פאלפ שהגיע לאחר שתיקה אולפנית של 24 שנה – וגם למוזיקה ישנה יותר. את Flaunt the Imperfection, אלבום הסינת'-פופ המעולה של צ'יינה קרייסס, שהפיק וולטר בקר (חצי מסטילי דן) לפני 40 שנה, כבר הרצתי באוזניים יותר מפעם אחת בשבוע האחרון. עד שהשגרה תחזור, הוא עוזר לי להחזיק מעמד.
