הניסיון להפריד בין ספורט לפוליטיקה באיראן הוא בלתי אפשרי. זה קשה בכל מקום, כשהעולם כל כך טעון במחלוקות וספורטאים נאלצים ללכת על ביצים בראיונות וברשתות החברתיות, אבל הכל עוצמתי יותר כשמעורבים דיכוי, הפגנות אלימות, מיליטריזם, גולים משפיעים ושמרנים קנאים שמנסים למנוע שינוי.
המונדיאל ב-2022 שימש דוגמה מצוינת לכך. במשחקם הראשון מול אנגליה, שחקני נבחרת איראן בחרו לא לשיר את ההמנון בצעד הצהרתי ברור שהפגין תמיכה במפגינים נגד השלטונות. במשחק השני מול וויילס, נרשמו עימותים בין אוהדים תומכי משטר לבין כאלו שהביעו מחאה ולבשו בין השאר חולצות שעליהן נכתב "אישה, חיים, חופש" – מחווה למהסה אמיני שמתה לאחר שנעצרה בעקבות הפרת כללי כיסוי הראש. והיו גם המטפסת אלנאז רקאבי שהתחרתה ללא כיסוי ראש וטענה כי הוא נפל לה, והקשתית פרמידה גאסמי שהסירה את שלה במהלך טקס חלוקת מדליות. מדובר במהלכים חזקים וסמליים מאוד, אך יש גם כאלו שלא מסתפקים ברמיזות ופועלים באופן בוטה יותר.
השבוע בלטה ההודעה של כדורגלן העבר עלי כרימי, ספורטאי סופר-פופולרי באיראן, שהביע תמיכה בישראל בעקבות המלחמה עם מולדתו: "אני פונה לרפובליקה האיסלאמית ולתומכיה", צייץ כרימי. "אתם לכודים בדרך ללא מוצא בעקבות הטיפשות שלכם. המתקפה של ישראל תגבה מכם את החוב על 46 שנים של שיכרון כוח ובריונות, שלמו אותו בעצמכם, חלאות. האויבים צמאי הדם של איראן הם אתם, ואתם אלה שצריכים להסתלק. עופו לחור השחור של ההיסטוריה, אויביה של איראן ושל האיראנים".
כרימי, שעזב מזמן את איראן, גם שיבח בעבר את מבצע הביפרים, והסתבך עוד לפני כן בתקריות שהובילו להשעייתו מהנבחרת: במהלך הקריירה הוא טען שפוליטיקאים מנהלים את ההתאחדות ופוגעים בנבחרת, וגם עלה למגרש עם סרט ירוק שהביע את תמיכתו במפגינים נגד המשטר. הוא מעולם לא פחד מהאייתוללות, אולי בגלל המעמד שלו שנסך בו ביטחון בכך שאיש לא יעז "לטפל" בו. יש לו קרוב ל-20 מיליון עוקבים ברשתות החברתיות, וכל הניסיונות להבהיל אותו, כמו צו איסור יציאה מאיראן לו ולכל משפחתו במקרה שיחזור, החרמת נכסים או איומים על חייו, לא השתיקו אותו. ציוץ שפירסם בשנה שעברה מייצג אותו בצורה המיטבית: "האם ראיתם פעם אדם מכובד והגון שתומך במשטר הזה? אני לא".
הבריחה של מולאי
במהלך ההפגנות שסחפו את איראן ב-2022, כרימי גם הביע תמיכה פומבית בווריה ראפורי, מגינה הימני לשעבר של הנבחרת, שנעצר בגלל פוסטים נגד השלטונות. ראפורי, שמוצאו כורדי, זעם על האלימות המופנית נגד הכורדים במדינה, והואשם בהתססה, העלבה והתנהגות בלתי הולמת. לאחר מכן חוזהו באסתגלאל לא הוארך, ונראה כי היה מדובר בהוראה מלמעלה. הסיפורים בהם היה מעורב לאורך הקריירה כפעיל חברתי רק הגבירו את הפופולריות שלו, וזה נכון גם לגבי שוער הנבחרת לשעבר, פרוויז בורומאנד, שנעצר אף הוא במהלך ההפגנות ב-2022 באשמת השחתת רכוש ציבורי. באופן מוצהר, כאשר בורומאנד פרש מכדורגל זה היה כדי להתמקד באקטיביזם.
אל הכדורגלנים האלה אפשר לצרף את גדול שחקני איראן בכל הזמנים, הסקורר האדיר עלי דאי, שדרכונו הוחרם ב-2022 לתקופה קצרה בגלל התמיכה בהפגנות וכבר לא מתגורר במדינה. גם העסקים שבהם החזיק נפגעו. כמו כרימי, גם הוא היה ברור השבוע: "אני מתפלל שהמשטר הזה יפסיד. משמרות המהפכה לא מייצגות אותנו". הוא תקף בעבר את המנהיג העליון חמינאי בגלל הטיפול במשבר הקורונה, ועמד לצד המחאה לאורך כל הדרך.
דאי וכרימי, כאמור, ניצבים בעמדה ייחודית והקריירה הספורטיבית שלהם כבר לא יכולה להיפגע, גם לא המורשת, אבל ישנם אחרים שבחרו לערוק – גם במחיר הסכנה לשלומם של בני המשפחה שנותרו מאחור – כדי שיוכלו לממש את עצמם. המקרה המוכר ביותר הוא של הג'ודוקא סעיד מולאי, שקיבל הוראה להפסיד במכוון באליפות העולם ב-2019 כדי להימנע ממפגש אפשרי עם שגיא מוקי. הוא ברח מאיראן בהמשך, זכה במדליית כסף אולימפית בטוקיו תחת דגל מונגוליה ועבר לאחר מכן לייצג את אזרבייג'ן. הוא תיאר בכאב ובפירוט את האיומים והלחצים שהופעלו עליו מלמעלה, וחשף באומץ את המערכת החולה שבמסגרתה התחרה.
לוחמת הטאקוונדו קימיה עליזדה הייתה האישה האיראנית הראשונה לזכות במדליה אולימפית, בריו 2016, ומאוחר יותר ערקה בשל דיכוי הנשים במדינה שנגדו יצאה בכעס. בפריז בקיץ שעבר היא עלתה על הפודיום במדי בולגריה.
הקפטן עונה במעצר
כל השמות שהוזכרו כאן עדיין בחיים, למזלם. היו גם כאלה שלא שרדו. המתאבק נאוויד אפקארי השתתף בהפגנות נגד המשטר בעיר שיראז ב-2018, והואשם ברצח מאבטח. ההודאה הוצאה ממנו בעינויים, הוועד האולימפי הבינלאומי וגורמים נוספים הפעילו לחץ כבד על האיראנים, אך אפקארי הוצא להורג ב-2020 בגיל 27 בצעד שזיעזע את העולם. מילותיו האחרונות היו: "אני רוצה שתדעו שאדם חף מפשע, עד כמה שהוא ניסה ונלחם בכל כוחו להשמיע את קולו, הוצא להורג".
והיה את חביב חבירי, החלוץ שעזר לאיראן לעלות למונדיאל הראשון בתולדותיה ב-1978 (אם כי לא שיחק בו), ואפילו לבש את סרט הקפטן של הנבחרת בהמשך. הוא היה פעיל בולט בארגון MKO שהיה מעורב במהפכה האיסלאמית, אך במהרה סומן כסכנה אפשרית עבור האייתוללות ותמך בעיראק במלחמה בין המדינות. הוא עונה במעצר, וב-1984, בגיל 29 בלבד, הוצא להורג. אחת התמונות האחרונות שלו מהכדורגל מראה אותו בצילום הקבוצתי לפני משחק נבחרת. עשרה שחקנים מניפים שם תמונות של חומייני. הוא היחיד שסירב.
