נדמה שבימים אלה כל פעולה שאינה צריכת חדשות נועדה לכישלון. הצורך במידע גם טבעי לנוכח המצב וגם, אולי בעיקר, משרת אשליה שאפשר לשלוט. מוזיקה, לעומת זאת, היא אמנות שמעודדת שחרור והיטמעות במטרה לגלות בעצמנו את מה שחבוי ורוצה או אפילו צריך להתגלות. למרות הקושי, יש מקום ליופי הזה גם בימים אלה. להלן חמישה אלבומים מהזמן האחרון שעשויים לעזור בתהליך.
• עומר אדם – "תסמינים של פרידה". רצה הגורל, והאלבום הטוב ביותר של אדם זה שנים יצא רגע לפני שנפתחו שערי הגיהינום. זה לא מפריע לו לכבוש את מצעדי הסטרימינג, אבל התוכניות שלו לקיץ 2025 היו גדולות אפילו יותר. ובכל זאת, שיברון הלב שבוקע מגרונו של אדם יוצר את האפקט הסוחף שהולם גם תקופה מתסכלת ומלחיצה.
• נונו – "מה חוץ מזה". אם פרשנות אזרחית הייתה מקצוע, נונו הייתה בני סבטי. זה היה נכון כבר לפני שלושה חודשים, כשהאלבום השני והחכם שלה הפליא ללכוד את תחושת הכאוס הישראלית. עכשיו, כשחודש מארס נראה כמו נוסטלגיה מלבבת, שירים מדויקים להכאיב כמו "תנו לי לשכב על הספה עם מגבת" כבר ראויים להיכנס לתנ"ך.
• אדיסון ריי – Addison. זה היה אמור להיות אלבום הפופ של הקיץ מאת כוכבת טיקטוק שהוחלט שתהיה גם סופרסטארית מוזיקלית, אבל אלבום הבכורה של ריי מתגלה כמשהו יותר מעניין: מעין בריטני ספירס בגרסה יותר מתוחכמת עם השפעות של לנה דל ריי, מדונה ו-Grimes. אסקפיזם, רק לא מה שחשבתם.
• טרנסטייל – Never Enough. בא לכם לצרוח? מצוין. כך גם לברנדן ייטס וללהקה הנפלאה שלו, Turnstile, שממשיכה באלבומה החדש לעצב את גבולות ז'אנר ה-Pאנק וההארדקור עם השפעות מפתיעות, מלודיות ממכרות ושירים שבאים מהבטן ומסוגלים לחדור גם את המתקן בפורדו.
• רותם בר אור – "מה יש לפחד מהאביב". האלבום הראשון בעברית של רותם בר אור, סולן להקת הפולק The Angelcy, מחזיר את יוצרו לא רק לשפת האם אלא גם לאם הדרך: מסע במובן העמוק והאותנטי, לא קלישאת ריאליטי חלולה, שמוציא מבר אור כמה שירים יוצאי דופן ביופיים, שמצליחים אפילו להחזיר קצת מהכבוד האבוד של הרוחניות שאינה בהכרח דתית. למשל, "ימי תפילה" והשורות הנהדרות שפותחות אותו: "והימים ימי תפילה/ והמלאכים נעים בכנופיות/ והאדם אשר קנה כנף בקצה העיר/ כמעט ועף/ זה על כתפיו הלילה".
