"זה קרה ב-4:20 לפנות בוקר. חבר מארה"ב ישן אצלי, קראתי לו מהסלון ונכנסנו לממ"ד. הטיל נפל בדיוק כשסגרתי את הדלת".
דולב סדן, בן 38 מתל-אביב, חי את הרגע שבו טיל מאיראן החריב את ביתו ומשחזר איך ניסה לעזור לשכניו למרות שנפצע בעצמו. "הדלת נפתחה ונפצעתי. כל הידיים והרגליים שלי עם חתכים. הבית קרס, התקרה קרסה, הכל זכוכיות", הוא מספר.
"שמעתי צרחות של אנשים בחדר המדרגות. הלכתי להביא אותם, הכנסתי אותם לממ"ד שלי, ורצתי מהר להרטיב מגבות, כי היה עשן ואי-אפשר היה לנשום".
אחר כך חילץ את כולם אל מחוץ לבניין. "אני חובש, אז דאגתי להם. נתתי את הנעליים שלי לאחרים שלא ייפצעו. יצאנו עם מגבות רטובות כי הייתה שריפה בבניין ובחוץ".
דולב, שנפצע במלחמת לבנון השנייה, מתמודד עם פוסט-טראומה, והמראות העלו בו זיכרונות קשים. "חזרתי לקחת כמה דברים וברחתי. הדירה נהרסה לגמרי. הייתי יום שלם ברחוב עד שהעירייה פנתה אליי ועזרה לי. קיבלתי מלון, לא אמרו לכמה זמן".
דולב עדיין מתקשה להתאושש מההלם. "אני כל היום בוכה", הוא אומר. "בהתחלה הייתי הכי חזק, אבל אחר כך נפל לי האסימון – אין לי בית.
“מס רכוש אמרו שמפצים רק על ריהוט, ואני שוכר את הדירה אז לא מגיע לי פיצוי. איבדתי אמנות, קריסטלים, כלים. גרתי בדירה הזו שבע שנים".
על אף שהוא אומר בגאווה כי "אני שמח שהצלחתי לעזור ולהציל אנשים ולהרגיע את כל מי שיכולתי", דולב משתף בכך שהאירוע "הציף לי את כל הטראומה. אני חייב לטפל בעצמי".
