אנחנו במזרח התיכון. המונים נרצחים כאן על כלום. בגלל "כבוד". לא כבוד האדם (dignity) אלה בגלל כבוד מצ'ואיסטי (honor). כאשר טראמפ דורש מחמינאי "כניעה ללא תנאים", הוא צודק לחלוטין. אבל זו פגיעה בכבוד, זו השפלה, שעליה רוצחים, נרצחים ומתאבדים. חמאס יצא למשימת התאבדות. התוצאה - הרס וחורבן - הייתה ידועה מראש. כך גם חיזבאללה. היו לחמאס הישגים במישור הבינלאומי - ישראל הפכה למצורעת - אבל ציר הרשע לחץ על הגז קצת יותר מדי. חיזבאללה הוכה מכה קשה. והמלחמה מול איראן משנה את התמונה.
1 צפייה בגלריה
(הפגנה נגד ישראל עם דגלי איראן בפריז, השבוע. ספק אם יש איראני אחד שתומך במפגינים, אלא אם הוא סוכן משטר)
בחודשים האחרונים חששנו שאיראן, אשפית המשא ומתן, תסובב את טראמפ על האצבע הקטנה. זה לא קרה. משום שה"כבוד" נכנס לתמונה. גם עכשיו, כשאיראן מושפלת, לא תהיה כניעה. אבל צריך להיזהר. משום שעלולה להיות "תקייה" (הונאה). איראן היא לא רק אבן הראשה של ציר הרשע, היא לא רק מדינה שחותרת לנשק גרעיני, היא לא רק ארסנל נשק מפחיד. המשטר האיראני הוא גם אידיאולוגיה פנאטית של השמדה. הפוסט המשיחי שפירסם חמינאי ביום רביעי מבהיר את העניין למי שזה לא היה ברור. ולכן, ללא הפלת המשטר, אנחנו ניפגש איתם שוב, עוד חמש או עשר שנים, כשהם מוכנים יותר ומסוכנים יותר. טובי המוחות חייבים לשבת על העניין הזה. כך שחובה להמשיך. מפחידים אותנו שפגיעה במתקן בפורדו תכניס את האזור כולו לקטסטרופה. אלא שהפחדות היו גם בנוגע למה שיקרה לישראל אם תעז לתקוף. הפגיעה לא קטנה. אבל הרבה יותר קטנה מההפחדות. המישור המדיני חשוב. עד לפני שבוע השמיע קנצרלר גרמניה, המנהיג החזק באירופה, ביקורת נוקבת על ישראל. השבוע הוא כבר הודה ש"ישראל עושה את העבודה המלוכלכת בעבור כולנו". כך שלישראל יש הזדמנות היסטורית, רצוי עם ארה"ב, אבל גם בלעדיה, להשיג סדר חדש במזרח התיכון. אסור לוותר עליה.
יש עם מי לדבר
יורשה לי לספר שאני שייך לקרוב ל-200 אלף הישראלים שתקועים בעולם. הגעתי לפריז ביום חמישי בערב, בשבוע שעבר, ל"ועידה האזרחית לפתרון שתי מדינות", שאחד מיוזמיה הוא עופר ברונשטיין, יועצו של נשיא צרפת. הגעתי כעיתונאי. היו שם בעיקר הדמויות הידועות מהשמאל הקצת-יותר מתון. על רקע העימות שהתחיל בין איראן לישראל היה משהו מנותק בניסיון לחדש את רעיון שתי המדינות (ועידת ההמשך, שהייתה אמורה להתקיים השבוע בניו-יורק, נדחתה). ולמרות זאת, היה בה משהו אחר.
פגשתי שם את הישאם עבד א-ראזק. באפריל 1974 הוא נשרף בתוך מכונית תופת שהייתה אמורה להתפוצץ בראשון-לציון, ובילה שני עשורים בכלא. כבר שם עבר שינוי והפך תומך נלהב בהסכמי אוסלו. בהמשך כיהן כשר בממשלה הפלסטינית. הפעם הוא הגיע מחאן-יונס. היה קשה לשמוע, בשיחה פרטית, על הטרגדיות שהוא ומשפחתו עברו מאז 7 באוקטובר. ועדיין, הוא חסיד של פיוס ושלום. בצד הפלסטיני, משני צידי הקו הירוק, היה ויכוח אם בכלל להגיע, שהרי עצם ההשתתפות זו הסכמה לנורמליזציה. א-ראזק הגיע עם קבוצת עזתים שיציאתם אושרה דרך שדה התעופה רמון.
ברקע, דווקא בדיון במליאה, שמעתי ערבייה ישראלית. ציפיתי, יורשה לי להודות, לנאצות על אפרטהייד. טעיתי. היא אמרה, בין השאר, ששלום יהיה רק אם הפלסטינים יבינו את הפחדים של הישראלים. היא לא היססה לומר שאלה פחדים מוצדקים. והיו עוד קולות כאלה. כך שכדאי להזכיר לעצמנו: אם לא נדבר עם אנשים כמו א-ראזק, לא יהיה עם מי לדבר. תהא דעתנו על ההסדר הרצוי אשר תהא - אנחנו חייבים להתמודד עם הבעיה הפלסטינית. גם למענם. בעיקר למעננו.
סוג של אל-ג'זירה
אין צורך באשליות. העוינות לישראל עדיין שולטת ברחוב הפריזאי. יהודי תושב העיר הניף דגל ישראל במרפסת דירתו. בתוך זמן קצר הגיעו מאות להפגנת מחאה. עשרות שוטרים נאלצו להגן על האיש ועל הבניין. אבל יש גם קולות אחרים. יצאתי לארוחת ערב עם שני אלג'יראים וחבר פלסטיני ותיק, שגם הציע לי את דירתו בימים אלה שאני תקוע בעיר. אומרים שמפחיד להיות יהודי או ישראלי בפריז. ואכן, בשיחות עם יהודים שומעים על אירועים שלא מדווחים בתקשורת. על בת 14, למשל, שהוכתה על ידי ארבע מבנות כיתתה.
אבל יש גם קולות אחרים בקרב המוסלמים. זה לא שהם אוהדי ישראל. הם פשוט מתעבים את האחים המוסלמים - המנוע העיקרי מאחורי ההסתה. לפעמים נדמה שהאיח'וואן, כפי שמכנים אותם, הם עבדקנים עטויי גלימות. ממש לא. ההשפעה המתרחבת שלהם היא פועל יוצא של העובדה שהם תופסים תפקידים בכירים בחליפות מחויטות ופנים מגולחות. עיתונאי תוניסאי, שעובד בערוץ תקשורת צרפתי, התלונן באוזניי שמתחת לאפם של הצרפתים האיח'וואן השתלטו על הערוץ שבו הוא עובד. והם משמיעים את הקולות שמתאימים להם. סוג של אל-ג'זירה. צרפת מממנת.
וולבק כנביא
יש משהו גרוטסקי בעובדה שהשבוע המשיכו שונאי ישראל להפגין, אבל עם דגלי איראן. מדובר בקואליציה הלא-קדושה של פעילי מפלגת השמאל, LFI, יחד עם תומכי חמאס. שם לפחות, בהפגנה שראיתי, היו ויכוחים. משום שרוב הצרפתים, לפי סקר ב"לה פיגארו", דווקא תומכים בישראל, לפחות בעימות מול איראן. אבל ספק אם יש איראני אחד שתומך במפגינים, אלא אם כן מדובר בסוכן משטר.
ויש את פרג' אלכסנדר ריפאעי, סופר סורי שחי בצרפת. ברשתות החברתיות הוא טורח לכתוב את שמו גם בעברית. ריפאעי פירסם פוסט חריף במיוחד נגד השמאל הרדיקלי. "אין לכם מושג על המזרח התיכון", כתב, "אלא אם כן הדבר היחידי שאתם יודעים הוא שנאה לישראל וליהודים. הרי איראן", המשיך, "הרסה את לבנון, סוריה, עיראק, תימן וכמובן את עזה. היא פגעה גם בפלסטינים. ובכלל, כיצד יכולים השמאלנים המושבעים הללו לתמוך בתיאוקרטיה שמדכאת נשים במשך עשרות שנים?" הצגתי את הטקסט שלו לחברים מוסלמים בפריז. רובם אמרו שהוא צודק, אבל שלהם אין אומץ לכתוב את הדברים. צעירה אחת, גם היא מסוריה, טענה שגם אם הוא צודק, הוא אנטי-מוסלמי מדי בעיניה. יצרתי קשר עם ריפאעי. הוא סיפר לי שהוא מאוים אבל לא מתכוון לוותר. הוא לא מייצג את רוב המוסלמים באירופה, אבל הוא בהחלט מייצג רבים, בעיקר אלה שמתרחקים מהפגנות.
אין צורך באשליות. האחים המוסלמים מתחזקים, כפי שעולה גם מדוח של ממשלת צרפת, שהזכרנו כאן לפני שבועיים. הספר של מישל וולבק, "כניעה", על השתלטות האיסלאם על צרפת, מעולם לא נראה מציאותי יותר. אולי, הלוואי, שנביס את איראן. קטאר עדיין מממנת את ההסתה הגלובלית. אסור לשכוח אותה. ¿
ללא הפלת המשטר, ניפגש איתם שוב, עוד חמש או עשר שנים, כשהם מוכנים יותר ומסוכנים יותר. כך שחובה להמשיך. מפחידים אותנו שפגיעה בפורדו תכניס את האזור כולו לקטסטרופה. אלא שהפחדות היו גם אם נעז לתקוף. הפגיעה לא קטנה, אבל קטנה מההפחדות
