1.
אין טעם לכתוב פה שום ניתוח ריאלי. מהרגע שבו המילים האלה נכתבות ועד שתקראו אותן - הכל, אבל באמת הכל, יכול לקרות.
אז נדבר רק על דברים נצחיים, שהם מעל הזמן, כמו בתים שקמים וזוגות שמתחתנים. נקשיב היטב למילים שנאמרו בארבע חתונות שונות השבוע, שאומרות כולן אותו דבר: עם כלביא.
שירותי המודיעין של איראן (אם הם עוד קיימים) מוזמנים לקרוא, ולהבין מי אנחנו באמת וממה אנחנו עשויים.
2.
תל-אביב, יום שני, גינה ברחוב קינג ג'ורג'. חתונה ספונטנית לבני זוג שלא ידעו עד אותו הבוקר איפה ומתי יתחתנו. הכל אורגן מעכשיו לעכשיו.
הרב אסף טבצ'ניק, רבה של קהילת "ראש יהודי", מדבר: "החיים פועמים עכשיו בקצב גדול. עם ישראל חי. אבל זה לא מעכשיו.
סבא וסבתא שלי הקדימו את החופה שלהם לצהרי היום כי הבריטים עשו עוצר. זה היה בדיוק כשתפסו אז את שלושת עולי הגרדום. אשתי צביה ואני התחתנו ביומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה. ואתם מתחתנים עכשיו. עוד תספרו על זה לנכדים שלכם, במציאות הרבה יותר טובה.
"הימים האלה מוכיחים שהנשמה של האומה שלנו היא אחת, באמת. גם אם ביומיום אנחנו שוכחים את זה. וההחלטה להקים עכשיו בית היא אמירה, היא חלק מתמונת הניצחון".
משם המשיך הרב אסף טבצ'ניק לחגיגת שבע ברכות של זוג אחר, עמוס קרמר ומאיה בושי, במקלט של דיזנגוף סנטר. הוא חיתן אותם בשבוע שעבר, וסיפר לי כך:
"מאיה, הכלה, עלתה מאוסטרליה. ההורים שלה באו לחתונה ונתקעו בארץ, אחרי החתונה. הם לא יכולים לחזור, וכולם שם דואגים להם. ישבנו שם עם גיטרה פשוטה וכיבוד פשוט, במקלט באמצע תל-אביב, חוגגים שבע ברכות. ואז פתאום אמא של מאיה הסתכלה סביב ואמרה:
'טוב לי פה. עם כל המצב וכל הלחץ, באמת, אני מרגישה שמחה כמו שאף פעם לא הרגשתי באוסטרליה. אני מרגישה שייכת, אני מרגישה בבית'".
3.
חולון, יום רביעי בצהריים, חצר בית הספר הרצפלד. המקום ריק מתלמידים, ואורחים ספורים מגיעים. הרב יוני לביא, עורך החופה, פותח כך: "ערכתי 300 חופות עד היום. זו העוצמתית מכולן, למרות שהכל כאן מאולתר ומאורגן בחופזה. אנחנו בחצר בית ספר סגור, עם מעט בני משפחה וחברים. רובכם שומעים אותי כעת דרך הזום. 400 איש אישרו את בואם, ואנחנו כאן פחות מ-30. אז מי שכאן – יש לכם אחריות שזו תהיה החופה השמחה ביותר שבה הייתם!
"לפני יומיים, טיל נפל ליד הבית של הזוג שלנו, גבע ושי. הבית הפיזי נפגע קשות, אבל הבית שהם בונים ביחד – לא נפגע. הם קיבלו החלטה משותפת ואמיצה: לא דוחים חתונה. הרכוש הפיזי הוא זמני, המשפחה שאתם מתחילים להקים כאן היום היא נצחית, והיא העיקר.
לפני שבירת הכוס, נישא כולנו תפילה, על החטופים והחיילים, וגם עליכם, על הבית שאתם בונים היום. יהי רצון שנזכה ליום שבו לא יהיה עוד צורך לשבור כוס. הכוס מסמלת את החורבן. אבל אנחנו שואפים עכשיו לניצחון מוחלט על הרוע העולמי. שלא נצטרך להזכיר יותר את ירושלים, כי היא תהיה שלמה, וכל חלומות עם ישראל יתגשמו. מזל טוב".
4.
ירושלים, יום ראשון. החתונה של דנה לוי ומשה זכאי מתקיימת באור יום, ממש באמצע שכונת גבעת מרדכי, ליד הבניין שבו דנה מתגוררת. אלה המילים היפות שהם שלחו בבוקר, לפני החתונה, לחברים הספורים שהוזמנו:
"חברים יקרים, כידוע, היינו אמורים להינשא הערב באולם בעמק חפר. זה לא יקרה. אבל את החופה אנחנו נקיים, כי אף אחד לא ישבור אותנו. המלחמה הזו היא אירועי היסטורי, והחתונות של כל הזוגות היום – הן התשובה לאויבינו. זה ניסיון קשה, אבל זכינו לזה, וזכינו זה בזו.
חיכינו הרבה שנים לחתונה הזו. שני רווקים בני 30+. כמה התפללתם עלינו. תמשיכו להתפלל עלינו שנבנה בית נאמן בישראל, ושכל הרווקים והרווקות יבנו בתים, כל הגרושים והאלמנים יזכו לבית. שכל החטופים יחזרו הביתה. שכל החיילים יחזרו הביתה בשלום ובניצחון. שטייסים ואנשי מוסד שנמצאים עכשיו על אדמת איראן, יחזרו הביתה בשלום...
"והקדוש ברוך הוא – שעם ישראל יחזור הביתה, לבניין השלם, לגאולה השלמה. אנחנו מוסיפים כאן עכשיו אבן לבניין בית המקדש. בואו לשמוח איתנו. עם ישראל חי".
5.
הפרשה מציעה השבוע פרשנות מדויקת ביותר למציאות, בהנחה שרוצים להבין את הסיפור הגדול, לא רק את המבזק האחרון.
פרשת "שלח לך" מספרת על חטא המרגלים. עם ישראל בדרך לארץ, אבל משלחת של 12 מרגלים יוצאת מהמדבר לבדוק אותה. רובם חוזרים פסימיים. עשרה מרגלים מכריזים שזו "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" וכדאי לחזור למצרים. הם אומרים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". כלומר, ראינו עצמנו כחלשים ולכן, יושבי הארץ ראו אותנו כך.
רק שני מרגלים - יהושע וכלב - מציגים רוח אחרת. הם מכריזים שהמשימה אפשרית, שאלוקים איתנו, ושזה הייעוד שלנו. לכן יצאנו ממצרים. ש"טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" ולכן צריך להמשיך במסע הזה באמונה. יש לעם ישראל בשורה לעולם כולו, והארץ מחכה לנו שנחיה בה ונפרח בה.
העם הולך אחרי הרוב. הציבור בוכה, מבקש לחזור למצרים, והלילה הטרגי הזה גוזר עלינו עונש כבד: 40 שנה במדבר. הגאולה מתעכבת, ורק הדור הבא יזכה להיכנס.
בהמשך הפרשה אנחנו מקבלים מצוות מעשיות. כדי שלא נחטא גם אנחנו בחטא המרגלים ונשכח מי אנחנו, התורה מספרת לנו על מצוות הפרשת חלה (אחת הפופולריות כיום) ומצוות ציצית (קשה לספור כמה גברים לובשים ציצית, בעיקר מאז 7.10). בסוף הפרטים הקטנים, הלבוש והביגוד, החלה במטבח, משפיעים על הזהות הגדולה.
אלפי שנים אחר כך, אי-אפשר לעשות העתק-הדבק פשטני, אבל הפרשה מעלה שאלות כבדות: מי הפרשן שמספר לנו את הסיפור? האם בזמן אמת היינו מאמינים ליהושע וכלב, או מתייאשים? האם יש לנו מספיק אמונה בעצמנו, מוטיבציה, ורצון להתקדם לפרק הבא בסיפור? ומה אנחנו עושים בחיי היומיום כתזכורת למשימה הגדולה?
ושימו לב: אלפי שנים לומדים את הפרשה הזו, ולא עוסקים כמעט באויבים שלנו. רק בתפיסה העצמית, באחדות, בחוסן ובתודעה שלנו. זה מה שקובע יותר מכל.
שבת שלום. ¿
הסטטוס היהודי: "טוֹבָה הָארֶץ מְאֹד מְאֹד" (מתוך פרשת השבוע, "שלח לך")
