רק שבוע עבר מאז מתקפת הפתע של ישראל על איראן. אבל השבוע הזה נראה לעיתים כמו יום אחד ארוך ובלתי נגמר, ולעיתים כמו שנתיים. מי זוכר איך נראו הימים לפני שלמדנו את ההבדל בין האזעקות להתרעות, לפני הריצה הבהולה למקלטים? מי זוכר את גרטה שטה בסירה לעזה ומסיימת באשדוד או את מתווה חוק ההשתמטות שעבר בכנסת 24 שעות לפני המתקפה?
הפוליטיקאים ואחריהם השדרנים כבר מונים את ימיה של המערכה הזו כמלחמה נפרדת. גם המיתוג נפרד – "עם כלביא" הוא שם שנועד להפריד את חרפת אוקטובר מההצלחה המרשימה במרחק 1,500 קילומטר מכאן. עיוות ממד הזמן משכיח מלב שזו לא מלחמה של שבוע, אלא של 622 ימים ארוכים שבהם התרחשו אירועים שמספיקים לכמה עשורים.
כמו בבושקה שאין לה סוף אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך עוד סבב ועוד סבב. באופן אבסורדי, ככל שהאיום רחוק יותר, כך ישראל התמודדה איתו טוב יותר. מול איראן יצא לפועל מבצע מרהיב ובנוי לתלפיות, ומול חמאס? הפתעה, טבח ודשדוש. רק השבוע נפלו עוד ארבעה חיילים ברצועה.
המערכה הגדולה, האפית, שאנו בתוכה, מטשטשת את המערכה הקטנה – החיים עצמם. הבתים שבהם נדרשים אזרחים להתמודד עם טראומה על גבי טראומה. התאים המשפחתיים שעומדים שוב ושוב למבחן חוסן. מה המשמעות של האפקט המצטבר על הנפש של חברה? ואיך אנחנו מתפקדים בתוך הפיצול הזה, שבמסגרתו אנחנו מנסים לשמר חיים נורמליים בתוך מציאות לא נורמלית.
הלוחמים סתו חלפון, נווה לשם, טל מובשוביץ ונועם שמש שנפלו עד יום רביעי השבוע הם גיבורים של מלחמה נדחקת, אי שם בעזה. לספונים במקלטים והצמודים למרחבים המוגנים אין מקום בנפש להכיל את אובדנם. 24 אזרחים נהרגו במתקפות הטילים ואלפים נותרו ללא קורת גג, אבל במסיבת העיתונאים שערך ראש הממשלה ביום שלישי איש לא שאל על הטיפול בעורף. עבור רבים זו הפכה לסוגיה שולית שמונחת בצל ההצלחה הצבאית בשמי טהרן.
"קצב האירועים פה הוא בלתי אפשרי להכלה עבור הנפש האנושית", מסביר הפסיכולוג ד"ר דני ברום, המנהל המייסד של מטיב – המרכז הישראלי לפסיכוטראומה. "אנחנו בסוג של הישרדות, וזה בראש ובראשונה מנגנון פיזי. אנחנו רואים את זה באופן הכי בהיר אצל חיילים בקרב. כשאתה מרגיש בסכנה כל התפקוד משתנה. אתה הופך למרוכז בכל הדרכים לשרוד וכל שאר היכולות האנושיות שלנו, כמו להרגיש, לחשוב, לפנטז – זזים הצידה. לכן גם אין באמת יכולת להכיל את המערכה כולה. לא החללים, לא הקורבנות, ולצערי אפילו לא את החטופים.
"כל פעם מחדש הממשלה מגדירה מה המערכה ה'אמיתית' בתוך המלחמה הבלתי נגמרת. הפעם זו איראן. וכל פעם מחדש היא מבקשת מאיתנו להתגייס. לפעמים זה בצו 8 ממשי, ולפעמים זה חברתית – להיות ממושמעים, לא לשאול שאלות. זה מקהה אותנו והופך אותנו למאוד משימתיים.
"ההצפה של האדרנלין הופכת כל דבר למשימה שצריך לעמוד בה והמציאות האנושית שיש בה ספק, שיש בה מגוון של רגשות, פשוט נדחקת. ראיתי את זה באופן מובהק אצל חיילים שחזרו מהקרב ועשינו להם קבוצות טיפוליות עם ילדים בני שנתיים עד ארבע, רק בשביל להזכיר להם מה זה משחק ומה זו אינטימיות. עכשיו אנחנו במצב שכל האזרחים בהצפת האדרנלין הזו. ואחריה תגיע גם הנפילה".
"יצרנו לעצמנו מנגנוני הגנה דיסוציאטיביים, שיוצרים פיצול", מסבירה ד"ר דניאלה שבאר-שפירא, עו"ס ומומחית לטראומה מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב. "פיתחנו לעצמנו דרך להמשיך לתפקד למרות המציאות הטראומטית. ככה תיפקדנו שנה ושמונה חודשים. אבל חייבים לזכור שגם אם אנחנו מנותקים מהטראומה – היא שם. היא חיה ובועטת, והיא פוגעת בבריאות ומייצרת חרדה.
"המערכה הנוכחית הקריסה את המנגנון שיוצר הפרדה. בלילות התחושה היא שאנחנו תכף על סף פגיעה. משפחות ערות במקלטים בפחד על רקע יירוטים או נפילות, ובבוקר צריך לעבוד או להתחבר ללמידה מרחוק, אבל אנשים מרגישים מחוקים ולא מצליחים לתפקד.
"מאז 7 באוקטובר אנחנו בטראומה מתמשכת. ביום עצמו התרחשו המון-המון אירועים איומים, ואין להם סגירה. גם במקרה של החטופים והמפונים, וגם בקרב הכוחות הלוחמים. כשמתרחש אירוע טראומטי כל כוחות הנפש והמשאבים מגויסים לעכל את מה שקרה, לעבד את זה ולהתמודד. הידיעה כי האירוע הסתיים היא מרכיב קריטי ביכולת לריפוי. לעומת זאת כאשר הטראומה מתמשכת – אין לה סיום נראה לעין ואין לנו אפשרות להשפיע על סיומה, אז התחושה היא שאתה לא יכול לעשות כלום בשביל לעצור את הדבר הנורא שאתה בתוכו. זה מצב של חוסר אונים נרכש".
חוסר אונים נרכש הוא ביטוי קשוח מאוד מעולם הטיפול, שנוגע גם לאדם הפרטי – ילד שחווה התעללות בבית או אישה נפגעת אלימות – אבל גם מתאר מצב חברתי. "מדובר בייאוש ביחס לשינוי עתידי אפשרי, ותחושה שהמציאות הולכת וסוגרת עליי. זה יוצר עיוות בבוחן המציאות. יש תחושה שאין לי מסוגלות להשפיע על המציאות למרות שיש לי. אנחנו במציאות של הסתגלות לטראומה במקום של החלמה", מסבירה ד"ר שבאר-שפירא.
את הפער בין המלחמה המדממת ומחיריה לשגרת החיים בישראל היא מסבירה דרך מנגנון הגנה: "הקיום היומיומי עוזר להחזיק מעמד ולשאת את הטראומה, אך הוא לא ביטוי להיעדרה של טראומה אלא רק למנגנונים של ניתוק ממנה. אבל היא שם. איך אנחנו יודעות? בגלל העלייה בדיכאון, בחרדה, בגירושים, באלימות במשפחה, בתאונות הדרכים, באבטלה, באובדנות, בשימוש בחומרים ממכרים ובנטילת תרופות.
"המצוקה זועקת דרך הסימפטומים, בדיוק כמו אצל ילדים שחווים התעללות ופתאום הם מפריעים בבית ספר, הולכים מכות או בורח להם פיפי למרות שלכאורה הם מתפקדים".
חלק מהותי מהקושי הוא היעדר הנרטיב. בתוך הווה מתמשך אין משמעות לעבר, להווה או לעתיד. קשה לספר סיפור קוהרנטי של מה שקרה פה בשנתיים האלו, אפילו לא בחודשיים האלו. מה שהודחק צף בהפתעה אל מול התרחשות אחרת במציאות. כך מילואימניק שהגיע לסייע לחבר שביתו נפגע בבת-ים חווה התקף פוסט-טראומטי – כי ההרס בלב ישראל הזכיר לו הרס מעיר אחרת מעבר לגבול. כך מפונה מקריית-שמונה שעברה לתל-אביב שוב ארזה תיק. אז היא נסה מהבית, היום היא יורדת למקלט. אז חיזבאללה, היום איראן. וגם ההורים והילדים שמוצאים את עצמם כלואים בבתים, יורדים להתאווררות קצרה מחשש לאזעקה, לומדים מרחוק דרך הזום, מרותקים למסכים – בכלל נשאבים לימים הלא כל כך רחוקים של הקורונה. למעשה, מאז 2020 לא הייתה פה שנה אחת של שגרה.
"טראומה היא מצב שבו המציאות בחוץ הופכת להיות המימוש של החרדות שלנו. אנחנו נעים בין תת-עוררות שמתורגמת לאדישות ולקהות חושים לבין עוררות יתר של חרדה, אי-שקט, תזזיתיות", מסבירה ד"ר שבאר-שפירא.
"בתים הרוסים או דיווחים על חיילים הרוגים זה עוד משהו שנכנס לאזורי הטראומה המנותקים שלנו. לכאורה נדמה שאנחנו פשוט 'מתעלמים' מזה אבל לא כך הוא. זה קיים ומנותק מהתודעה, כי אחרת אי-אפשר לשרוד בכלל. למרות ההדחקה, המידע הטראומטי שם והוא עושה שמות בבריאות הנפשית והפיזית שלנו. חלק משמעותי מההתמודדות זה לספר לעצמנו מה קרה לנו. לייצר סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף, שיש בו פרטים ושמחזיר אלינו את השליטה".
אז מה אפשר לעשות אל מול המערכה הזו? ואיך תיראה החברה ביום שאחרי, בתקווה שהוא אכן יגיע. "קודם כל, לא להיות לבד", ממליץ ד"ר ברום, "אנחנו חייבים מעגלי שייכות ברגעים האלו – משפחה, חברים או שכנים. חוץ מזה, אסור לנו להיות פסיביים ולצרוך כל היום חדשות. צריך למצוא את הכוח להיות אקטיביים. אפשר לטפח את המקלט בבניין שיהיה יותר נעים, ללכת לנחם משפחות של חיילים או לעמוד לצד משפחות החטופים. זו תחושה שיש לנו תפקיד.
"בתקשורת עם הילדים הכי גרוע זה להסתיר. תמיד עדיף לשוחח על מה שקורה באופן מותאם. וגם: מותר להתאכזב. חוסר היכולת לתכנן קדימה מייצר קושי מצטבר. הפרידה מאירועים שאנחנו מצפים להם ובוטלו או בסכנת ביטול זה אחד הגורמים הכי חזקים שגורמים לחוסר אונים. לכן צריך לתת מקום לאכזבה הזו".
"כדי להתמודד עם טראומה ולרפא אותה צריך קודם כל שהטראומה תסתיים", מוסיפה ד"ר שבאר-שפירא. "לצערי, הבריאות הנפשית והפיזית של החברה כולה לא נחשבת ולא נספרת כחלק מסך השיקולים בהחלטה להמשיך את המלחמה או לפתוח עוד חזית".
אנחנו חיים בתקופה היסטורית, ורואים לנגד עינינו שינויים טקטוניים. דווקא בגלל שהעלילה הגדולה כל כך מורכבת, היא ממסכת את המציאות היומיומית. וגם, וזו הבנה כואבת, המחיר של העת הזו עלול להתפרס לעיתים על פני דורות.
אנחנו הדור הראשון של 7 באוקטובר, והיכולת לעכל ולספר מה התרחש פה תיווצר רק כשהתותחים יודממו, כשיהיה מרחב בטוח שיש בו אמון. בינתיים, בתוך קצב אירועים מופרע, מה שנותר הוא לשמור על התדר האנושי – לזכור ולהזכיר את מי ששילמו את המחיר, להיאבק עבור מי שחי ועוד יש סיכוי להציל.
תמונה אחת שווה
יום שלישי / 13:20 / מרכז תל-אביב
מתוך הריסות שפעם היו בניין יוצאת אישה צעירה בטישירט וג'ינס. ביד אחת היא אוחזת שואב אבק רובוטי ובשנייה אגרטל זכוכית מלא במים ובפרחים סגולים ורעננים. מה עושים עם שואב בעיי חורבות, ואיפה בדיוק מניחים אגרטל פרחים כשאין בית? זה לא כל כך חשוב. הרבה פעמים לאורך השבוע עלתה השאלה מה היית מציל מבית הרוס, אבל יש רגע שהתיאוריה הופכת למציאות. רגע קצרצר שבו צריך להחליט מה ללקט מתוך החורבן – היד נמשכת אל מה ששרד ויש לו ערך. כל לילה הוא רולטה רוסית – מי יעלה בגורל? אלפי אזרחים איבדו קורת גג. אבל גם אם אין גג או קירות, אפשר שעדיין יהיה בית. לפעמים הוא טמון בשואב אבק רובוטי ובזר פרחים.
