בצילום: עינת (48), מיה (10 וחצי) והכלב ג'ונזי. מחוץ לצילום: יהלי (18 וחצי)
הדירה? 5 חדרים בשכירות. 6,200 שקל. הדירה נפגעה בשישי שעבר מטיל שנפל בסמוך, והמשפחה פונתה למלון פליי סי פורט בת"א. עינת: "נולדתי ברמת-גן אבל לא תמיד גרתי כאן. כשיהלי נולד, כאם חד הורית, עברתי לגור עם ההורים, ובשנה האחרונה נכנסנו לדירה הזו".
חד-הורית? "אבא שלו גר בארה"ב. היה קשר, אבל הדברים לא היו מתוכננים. כשגיליתי שאני בהיריון, ידעתי שאני לא מתכוונת לעשות הפלה. זו הייתה החלטה מהירה והכי קלה שקיבלתי בחיים. הוא עזב למיאמי, אבל בשלב מסוים נוצר קשר ויהלי היה אצלו לא מזמן. זה היה קשה בהתחלה, לא תיכננתי להיות לבד, ולקח לי זמן להבין, לעכל ולקבל את זה שאין לו אבא. גם למיה אין אבא, כי אבא שלה נפטר כשהייתה בת חודשיים".
אבא של מיה? "זו הייתה אהבה גדולה. הוא היה גבר מושלם. יפה, חכם, מצחיק וכריזמטי, אבל הוא סחב פוסט-טראומה מאסון המסוקים. הוא היה בין אלה שטיפלו בגופות. אני הכרתי אותו כשהוא היה בתקופה יציבה יחסית, אבל זה הלך והידרדר. הוא נפטר מהתקף לב כשמיה הייתה בת חודשיים. חוויתי איתו לילות מאוד קשים, כשהכל היה חוזר אליו והוא היה מרגיש שהוא שם. הוא נתקע על הלילה הזה והיה חווה אותו שוב ושוב. כשהייתי בהיריון, הייתה אפיזודה שירד לי דם והגענו לבית חולים, והוא נכנס להתקף. נתנו לו ואליום לפני שטיפלו בי".
מיה? עינת: "היא קיבלה הכרה על ידי ארגון האלמנות והיתומים של צה"ל והם תומכים בה. היא אוהבת לצאת איתם למחנות עוצמה שזה מחנות של יתומים". מיה: "לוקחים אותנו לכל מיני אכסניות ויש פעילויות ומתרכזים בלעשות כיף. יש לי גם חברות משם. אני יודעת מי זה אבא, יש תמונה שלו בגוגל". עינת: "התפרסמה עליו כתבה. הוא החלל ה-84 של אסון המסוקים".
הפגיעה ברמת-גן? עינת: "זה בניין ישן וגרנו בקומה השלישית בלי ממ"ד. המזל הוא שהתכוננו מראש כי הבנתי מהר מאוד שזה טילים עוצמתיים הרבה יותר ממה שהכרנו. זה היה לפנות ערב, עוד היה אור כשנכנסנו למקלט. מיד כששמענו את האזעקה – ירדנו. זה היה מזל כי הפגיעה של הטיל הייתה מיידית".
טיל? עינת: "יהלי הספיק לסגור את הדלת של המקלט וצעקתי לו שייכנס, ואז היה הפיצוץ. הרגשנו והבנו מיד שנפל לידנו טיל". מיה: "הרגשתי רעידות בכל המקלט בגוף ונבהלתי מאוד. התחלתי לבכות. אמא נכנסה לדרמה והגנה לי על הראש". עינת: "היה אבק, טיח נפל, ואני התכופפתי מעליה. הרגשתי שאני חייבת לגונן. התחילה היסטריה: צרחות, רעש. אני אמרתי 'שמע ישראל' ברצף. זה מה שיצא לי באותו רגע. אחרי כמה שניות של הלם התחילו אזעקות של הרכבים ואמבולנסים ובלגן מטורף מסביב. איך שיצאנו, מישהו מפיקוד העורף הגיש לי חתול שהוא חילץ. אני עדיין שומרת עליו. גם הוא בטראומה. אני כבר יודעת מי הבעלים, אבל עוד לא הצלחנו ליצור קשר. הבית שלהם ממש קרס".
הבית? עינת: "למזלנו, הבית שלנו לא נפגע ישירות. הטיל נפל ממש ממול אבל הדירה נפגעה. נעקרו מסגרות, התנפצו החלונות, קירות נשברו. זה לא טוטאל-לוס, אבל זה לא נעים בכלל. הצלחתי לעלות למעלה, לקחת כמה חפצים במהירות, ונסעתי להורים שלי. למחרת הגענו שוב, והעירייה הקימה חמ"ל. האמת – זה ממש עזר. תמכו בנו, פינו אותנו למלון ומלווים אותנו עם יועצים ופסיכולוגים. גם ראש העיר כרמל שאמה הגיע, וכולם מסביב נותנים תחושה שאני לא לבד, וזה מאוד עוזר. המלון עצמו הפך ממש לשכונה, והרבה מהשכנים נמצאים פה".
המלון? "קיבלו אותנו ממש יפה, אבל אין מה לעשות, אתה מרגיש את הסטרס על האנשים. כולם עדיין בהלם, הכלבים מקיאים, החתולים נהיו אגרסיביים ותוקפניים. כל אזעקה מעלה את הלחץ מחדש וגם למדתי את הלקח – אנחנו הולכות לישון לבושות ומוכנות למה שלא יבוא". מיה: "עדיף שיחזירו לנו את החות'ים, זה היה יותר קל".
מה יהיה? עינת: "אני לא אחזור לדירה ונצטרך לחפש מקום. העיקר שאנחנו בריאות ובנפש נטפל. היה לנו תכנון לטוס לתאילנד באוגוסט ואני מקווה שזה ייצא לפועל ואולי נצטרך לחכות עם הדירה עד שנחזור".
מה את עושה? עינת: "אני מורה לאנגלית בבית ספר יסודי. הם לא פשוטים אבל הם חמודים. בתוך כל הבלגן הזה אני גם בזום עם התלמידים, והמחשב, שהוא לא משהו, קורס, וגם אין לי ממש פינה לעשות את זה, אבל צריך – אין ברירה. אתה לא במקום שלך והזיזו לך את הגבינה אבל אני מנסה לעשות את הכי טוב שאפשר, וגם לשדר למיה שהכל בסדר. יהלי למשל החליט שזה צפוף לו פה איתנו בחדר במלון אז הוא אצל ההורים שלי".
מצב כלכלי? עינת: "אני מחזיקה מעמד. אני מחושבת ולא צריכה הרבה לעצמי. למזלי יש את התמיכה ממשרד הביטחון למיה אז זה עוזר מאוד".
