רייצ'ל ודניאל מזמינים אותנו לזולה הקטנה שהקימו לעצמם בצד השביל הראשי. לפני יומיים, בשלבים הראשונים של הירי מאיראן, הם עזבו את דירתם חסרת הממ"ד במרכז תל-אביב ובאו. "היינו במקלט אצל חברים וטיל נפל לא רחוק מאיתנו", מספרת רייצ'ל. "הבית רעד נורא, יצאנו מהמקלט וכל הרחוב היה הרוס, שרוף. זה היה טראומטי. אחרי זה פשוט עזבנו את הבית ועברנו הנה, פה הרבה יותר רגוע".
"אפשר לשתות בנחת", דניאל שולף בירות קרות מהצידנית ופותח לי אחת. "אין מה להילחץ, לא צריך לדאוג אם נספיק להגיע למקלט". השניים, בני 30, עלו מדרום-אפריקה לפני כשנתיים, ומאז הכל חרבו דרבו. המשפחות במולדת הישנה מודאגות ומנסות להחזיר אותם הביתה, אבל לזוג אין שום כוונות לחזור. "אתם הישראלים אנשים כל כך חיוביים, וזה מידבק", מכריזה רייצ'ל. מהאוהל השכן יוצאים דוד ורוזי ומצטרפים לשיחה ולשתייה. שני הזוגות נפגשו והתחברו במאהל הקטן והמאולתר ואז מצאו שהם גרים תקופה ארוכה באותו בניין ולא החליפו ביניהם מילה. "בסוף פגשנו פה כמעט את כל הדיירים בבניין".
בהמשך השביל נמצא אייל ברמן, 42. אנחנו יושבים מחוץ לאוהל המשפחתי המרווח ומדברים בשקט כדי לא להעיר את הילדים, בני שלוש, שש, ותשע, שישנים בשלווה על מזרנים מתנפחים. לא זוכר מתי ישנתי ככה בפעם האחרונה. "אחרי שני לילות של לעלות ולרדת שלוש פעמים למקלט עם שלושה ילדים אמרנו שאנחנו לא עושים את זה יותר והחלטנו לעבור לכאן", אומר ברמן. "והאמת, עכשיו הכל הרבה יותר רגוע". נראה שאתם משפחה שמורגלת בקמפינג, אני מחמיא לו על רמת המוכנות הגבוהה. "כל מה שאתה רואה פה הזמנתי אתמול בוולט", הוא עונה.
גם באוהלים הנוספים בשכונה הקטנה מתארגנות משפחות עם ילדים לשינה ומקוות ללילה חסר אירועים. אם מישהו הולך לצחצח שיניים בשירותים הסמוכים - ליד העמדה עם הקפה, התה ומשחקי הקופסה המוצעים חופשי - יהיה מי שישים עין על הילדים. במרחק נובח כלב. כל הסיטואציה יכולה הייתה להיות טיפה יותר נורמלית אם שדרת האוהלים הפסטורלית למחצה הזאת הייתה נטועה בכל מקום אחר מלבד ברצפת הבטון בקומה מינוס ארבע של חניון דיזנגוף סנטר בלב תל-אביב, שמשמש מקלט ציבורי בשעת מלחמה. אבל הנורמלי הוא זיכרון רחוק. עכשיו עובדים עם מה שיש.
במקלטים של תל-אביב משהו קורה הלילה. בעיר שברוב הדירות בה אין ממ"ד, שבנייניה הישנים מתפוררים בקלות, וגם אם יש בהם מקלטים קרוב לוודאי שהם טחובים וצפופים; בעיר שמאות בה כבר פונו מבתים שנפגעו, בוחרים או נאלצים רבים מאלה שנשארו לעזוב את דירותיהם, לרדת מתחת לאדמה ולהעביר את הלילות באחד מהחניונים ותחנות הרכבת הקלה שהפכו למקלטים ציבוריים עמוסים. המקלטים הציבוריים מספקים תחושת ביטחון ורוגע שממ"ד או מקלט ביתי פשוט לא יכולים לתת: ארבע קומות מתחת לאדמה לא שומעים את האזעקות, לא חשים את הבית רועד, שום סכנה לא נשקפת, לא צריך להתעורר, ואם מתרגלים לאוויר הדחוס אפשר לישון לילה שלם ברצף. אין פלא שתל-אביב של מטה הפכה להיות המקום הנכון, או לכל הפחות הבטוח, ובחלק מהמקרים אף הממוזג, להיות בו במלחמה הזאת.
אמפתיה במרחב
במהלך השבוע נדדתי בין מקלטים רבים ברחבי תל-אביב, מצפון לדרום, מתחת לאדמה ומעליה, לפעמים מגיע לאן שרציתי, לפעמים נותן לאזעקות להחליט במקומי. בלילות האלה אני פוגש את תושבי עירי ואת עצמי בשעתנו הקשה, מרוטים ושחוקים יותר בכל יום, תשושים מרצף של לילות טרופי שינה ומרובי דאגה. וזה לא שנכנסנו למלחמה הזו רעננים במיוחד, כן? העצבים מתוחים, הסבלנות קצרה, השגרה נעלמה. הבית לא בטוח. באין ממ"ד כופה עלינו המלחמה לעבור אותה ביחד, דחוסים וחשופים, פחדינו משתקפים זה מעיניו של זה.
כך מרגישה המלחמה שלי: כמו ביותר ממחצית הדירות בישראל, גם בזו שאני גר אין ממ"ד, מה שאומר שבכל התרעה אני מתעורר בקושי וגורר גרסה יותר ויותר מותשת של עצמי למקלט הצפוף והטחוב של הבניין, ונדחס כמו מלפפון בקופסה בין שכנים וזרים שנקלעו לרחוב. לפעמים אין מספיק אוויר לכולם. לפעמים זה נהיה מפחיד. אם הכל נגמר טוב אני עולה הביתה ולא מצליח להירדם עד הסיבוב הבא, שבו הכל ייראה לי עוד פחות נסבל.
מקלטים בבניינים עם רמת חיכוך גבוהה הם חוויה לא פשוטה. נקלעתי ללא מעט מהם השבוע, והערכתי מחדש את השכנים הרגועים שלי. ראיתי אנשים שמאבדים שליטה, רבים על שטויות, מתפרצים על כלום, עד כדי סימון קווים על רצפת המקלט, צועקים לטלפונים בלי קליטה, ראיתי שכנים שמסרבים לתת לאנשים להיכנס למקלט שלהם בעת אזעקה, ראיתי חרדה, ראיתי אנוכיות. כל מה שאנושי, קורה, וככל שהחלל קטן יותר, הכל קורה מהר יותר. דווקא במקלטים הציבוריים הגדולים האווירה אחרת, רגועה ומכילה יותר. ראיתי הרבה יותר מופעים של אדיבות וחביבות מאשר מריבות, ראיתי יותר גילויים של רוחב לב מרוע לב, ראיתי צעירים עוזרים לזקנים וזרים תומכים זה בזה בשלל דרכים, או לכל הפחות נותנים אחד לשני מספיק מרחב, ואם לא מרחב אז אמפתיה. אם הייתי כתב זר שנוחת בעיר כזאת, לבטח הייתי מציין לטובה את העמידות, החיוניות והסולידריות האנושית בדרך שבה מתנהלים רוב התושבים, במקלטים כמו ברחובות הריקים, ואפילו לא עושים מזה עניין גדול במיוחד.
תרחיש האימה
המסע שלנו התחיל באזור המבוסס של מרכז העיר. יותר מ-30 משפחות מאכלסות את אשכול הגנים ובתי הספר שצמוד לכיכר המדינה, פרוסות ברחבי המתחם המכיל מגוון רחב של מרחבים מוגנים, מעל ומתחת לאדמה. השכונה נראית נטושה מאדם ותנים הולכים בכביש בלי פחד.
בתוך בית הספר התארגנו המשפחות בצורה טבעית לפי גיל הילדים. במקלט החשוך בקומה התחתונה ישנים אלה עם התינוקות, בעוד חבורה עולצת של ילדים מנצלת את הרפיון המסוים בסמכות ההורית ומתרוצצת בין החדרים באנרגיות גבוהות. באחת הכיתות בקומה השנייה, שהוסבה לחדר מגורים, אנחנו פוגשים את דותן צין, בן זוגה ושלושת ילדיהם, בני שלוש, חמש ועשר, שעברו הנה ביום השני של המלחמה עם איראן מבית ישן ללא ממ"ד, מה שהתברר כהחלטה טובה ומזל גדול, כי יומיים אחר כך ניזוק הבית מטיל שנפל בסביבה.
"אנחנו המפונים החדשים החדשים", מגדירה צין את המצב שאליו נקלעה: חמור מספיק כדי לדאוג ממנו אבל קל מספיק כדי לצחוק עליו. מלבדם מתגוררות בחדר עוד שלוש משפחות מהשכונה, כולן ללא ממ"ד בדירה. את ההורים אפשר למצוא ליד עמדות טעינת הטלפונים ופינות הקפה, מנצלים את הרגעים שבהם הילדים מתרוצצים ולא מתקרצצים. אף אחד מהם לא חושב על חזרה הביתה לפני שהמצב ישתנה. גם מי שגר בבניין המצויד במקלט נשאר בבית הספר.
לאט-לאט מתעייפים גם הילדים ותנומה נופלת על בית הספר. הלילה עדיין שקט ואנחנו עוברים הלאה. מערבה משם, המקלט בחניון בזל ריק ומדכא וקשה לנשום. אנחנו מסתובבים בין החדרים הקטנים ואני נעמד בפתח של תא קטן ומוזנח. על הרצפה בפינה החשוכה של החדרון חסר החלונות זרוקים מזרן דק וכרית שראתה ימים יפים יותר, ופתאום אני מרגיש חץ מברזל קפוא ננעץ לי בלב; אני לא משווה כמובן, אין מה להשוות בין חניון בצפון הישן של תל-אביב למנהרה בעזה - אבל בחיי שזה נראה בול אותו הדבר כמו בתמונות ובסרטונים. המציאות היא טריגר מתמשך.
אנחנו ממשיכים להסתובב בחניון החשוך והריק. בהתחלה לא רואים אף אחד אבל לאט-לאט מתחילים להבחין פה ושם באנשים מפוזרים על מזרנים או באוהלים. האווירה קודרת ביחס להרבה חניונים אחרים שביקרתי בהם ואף אחד לא רוצה לדבר או להצטלם. באחד מאותם חדרים חשוכים במעמקי החניון אנחנו פוגשים את אלודי וגליזבסקי ובן הזוג שלה, בר, שסידרו לעצמם פינה קטנה. הם גרים קרוב בדירה ללא ממ"ד ובקומה גבוהה בלי מעלית. ירדנו לפה יום אחרי שהמלחמה התחילה כי אנחנו בחרדה שלא נתעורר מההתרעה או מהאזעקה, אומר בר, ונילכד בתוך הבניין. תרחיש האימה הספציפי עד לפרטי הפרטים שלפיו פועל הזוג מצליח להלחיץ אותי ואנחנו חוזרים אל פני האדמה וממשיכים לחניון של הסנטר.
משימה בלתי אפשרית
החניון הענק אמנם מנוקד באוהלים, מזרנים ופינות ישיבה, אבל מצליח להיראות ריק. כל זה משתנה באחת כשנשמע צליל ההתרעה המקדימה. תוך דקות מתמלא החניון במאות אנשים שזורמים מהרחוב שרק לפני רגע נראה נטוש לחלוטין. מרשים לראות את החניון שואף את כולנו לתוכו בשלווה ואפילו לא מתקרב להרגיש צפוף. האנשים מגיעים מכל מקום ובשלל מצבי צבירה ומתפזרים ברחבי החניון. בשלב הזה במקלט הביתי כבר כולם עולים על העצבים של כולם, אבל פה הכל הרבה יותר רגוע. אפילו הכלבים מתנהגים יפה. אנחנו פוגשים זוג חמוד שירד למקלט עם שתי כוסות יין לבן. זה הדייט הראשון של עמרי וזואי. בינתיים הולך ממש טוב, למרות ההפרעה, מדווח עמרי. התחלנו בפלטת גבינות, משם עברנו לאזעקות. נראה לאן נמשיך, מחייכת זואי.
אחרי כמה דקות מגיעה הודעת ההרגעה והחניון נושף את האנשים ברכות חזרה אל הרחוב - שבאורח פלא נותר ריק כשהיה. כשהקהל מתפזר אני מבחין ברבקה גפן בת ה-93 שמתגוררת במגדל למעלה, אבל התור למעליות והאווירה המתוחה בשעת האזעקה מלחיצים אותה, אז "מהיום הראשון אני יורדת לכאן מוקדם ויושבת עד שנראה לי בטוח לעלות בחזרה". היא מעבירה את הזמן במשחקים בטלפון. "אין לי הסבר למה שקורה", אומרת גפן, "וגם על הממשלה אני לא רוצה לדבר, אבל אני נהנית להסתכל על הצעירים הנחמדים האלה, הרבה מהם שואלים אם אני צריכה עזרה, דואגים. זה מה שחשוב בסוף - האנושיות. להיות בני אדם".
בשורה 3 אנחנו פוגשים את חנה ויונתן גורן עם קרובת משפחתם אריאלה ירושלמי והכלבים דולצ'ה ופפה, שנאוצר קשיש ורטטוני. "ירדנו לפה ביום הראשון של המלחמה", מספר יונתן, "אחרי שהבנו מה זה אומר בשביל אישה מבוגרת לעלות ולרדת ארבע קומות במהירות ואז עוד ללכת למקלט. משימה בלתי אפשרית".
מעבר לפינה יושבות מולי פפרני והחתולה לילי. לפני שמונה חודשים עלתה פפרני מניו-זילנד, ועכשיו היא מצטופפת על מזרן דק במפלס התחתון של חניון תת-קרקעי. בסמוך אליה נחה המשפחה שהגיעה לבקר אותה מניו-זילנד. למרות הירידה הניכרת בתנאים, פפרני מאושרת. "זו הייתה ההחלטה הכי טובה והזמן הכי מושלם לעלות", היא אומרת. "לחוות את הרוח הישראלית, להיות חלק מהדבר הזה שמי שלא חווה פשוט לא יצליח להבין. בשבילכם זה אולי מובן מאליו, אבל תאמין לי שזה לא".
גרפיטי ורוקנרול
משם אנחנו ממשיכים לתחנת אלנבי של הרכבת הקלה. מכל המקלטים והחניונים, אפשר לקבוע בקלות שתחנות הרכבת הקלה הן הכי מפנקות: להבדיל מהמיזוג הגרוע והאוויר הרע שיש בחניונים המיועדים לכלי רכב והרעם העמום שנמצא ברקע כל הזמן, תחנות הרכבת הקלה ממוזגות, מוארות ונעימות לשהייה. השירותים נקיים, הוויי-פיי עובד נהדר ואפילו יש שמירה צמודה של שומרי התחנה שיכולה להרגיע. הבעיה: קצת צפוף. צריך לבוא כבר בשעות המוקדמות לתפוס מקום. זה המצב גם בתחנות התת-קרקעיות האחרות של הרכבת.
השעה כבר מאוחרת וכמעט כולם ישנים, מלבד שלוש השותפות לדירה ‑ קייט, מריה וחנה ‑ שגרות בבניין רעוע לא רחוק, "בלי ממ"ד ובלי מקלט". אחרי שראו את הנזק שיכול להיגרם, הן ירדו עם הכלב ברי ושני חתולים, אוזי וסרטורי - טיפוס גאה שפוסע קשור ברתמה כאילו הוא הבעלים של המקום. "בהתחלה ירדנו לחניונים אחרים, אבל אין מה להשוות", אומרת קייט. "ברגע שאתה יורד לרכבת הקלה קשה לחזור אחורה".
אם היה אפשר לכבות את האור, מוסיפה חנה, זה היה מושלם. ואם יש עוד חיסרון לתחנות הרכבת הקלה כמקום מגורים זמני, מציינת מריה, זה ככל הנראה האקוסטיקה: כל מילה שנלחשת מהדהדת ברחבי התחנה ומעירה את הישנים ששולחים בנו מבטים זועפים ונוזפים.
אנחנו ממשיכים למקלט ברחוב ויטל בפלורנטין, בלב אזור הפאבים של השכונה. זה מקלט באווירת רוקנרול וגרפיטי. הקירות מלאים בכתובות משעשעות יותר ופחות, ובעבודות אמנות מרשימות בחלקן. כל מקלט הוא ראי השכונה שבה הוא נמצא, ומכל המקלטים בעיר, זה הכי מעניין. עד כדי כך שאנשים מסתובבים בו כאילו היה גלריה. מתחת לכתובת גרפיטי המכריזה כי "אפילו הדברים הכי מסעירים מתחילים לשעמם כשעושים אותם לבד", יושבות קטרינה ועדה עם החתול קוטיק. "מהדירה המתפוררת שלנו לוקח שבע דקות להגיע למרחב מוגן וזה נורא מלחיץ", מספרת קטרינה. "בהתחלה היינו במקלט אחר, אבל פה אנחנו מרגישות בטוחות ומוגנות. לא רק מהטילים, גם מהאנשים". הן הגיעו מוכנות עם אוכל, שתייה ומשחקי קופסה.
בזמן שאנחנו שם נכנסו ויצאו מהמקלט לא מעט סקרנים, תיירי מלחמה תוצרת בית. עוד לא הספקנו להיפרד מקטרינה ועדה, וכבר נכנס לחדר צוות צילום והחל להבזיק. "די", אני שומע אותן אומרות, "מספיק ראיונות להיום". משעשע, אבל חלק ניכר מדרי המקלטים והחניונים כבר הספיקו להצטלם ולהתראיין לשלל כלי תקשורת. "לפני שעה התראיינתי לכתבה בטלוויזיה הספרדית", אומר לי אחד מדרי המקלט בפלורנטין, "רוצה שאספר לך מה שסיפרתי להם?". אני מסרב בנימוס ואנחנו ממשיכים לכיוון דרום מזרח העיר.
אם בשכונות של צפון העיר השקט מחזיר את התנים לרחובות, פה הוא מוציא את החולדות והעכברים. אנחנו מסתובבים בשכונת שפירא, בכפר שלם. לכאן לא הגיע אף צוות צילום ושום תייר טראומה. רבים מהמקלטים בשכונות האלה הוסבו לבתי כנסת. בכניסה לאחד מהם מנמנם אדון מבוגר וביציאה מאחד אחר אנחנו פוגשים זוג צעיר עם שלושה ילדים קטנים שהחליט לוותר על ההגנה הדו-שלבית ולחזור הביתה באמצע הלילה. "אין לנו ממ"ד בבית, אבל המזגן הפסיק לעבוד ולמטה אי-אפשר לנשום", הם אומרים. הילדים נרגנים ומתלוננים על היקיצה באמצע הלילה, אבל אמם מפייסת אותם. "אנחנו חוזרים הביתה", אומר הגבר. "מה יהיה? קודם ננשום, ואחר כך יהיה מה שיהיה".
תחנה סופית
סיבוב המקלטים מסתיים לא רחוק משם ביעד האחרון והעמוק מכולם: המקלט האטומי שמתחת לתחנה המרכזית שמשום מה עדיין קוראים לה חדשה בדרום העיר. המקלט שהיה נעול כ-30 שנה נפתח מחדש בהוראת העירייה. הוא נמצא באחת הקומות של התחנה המרכזית המסובכת, המכוערת והכושלת, המחדל התחבורתי והתכנוני הגדול ביותר במזרח התיכון. השומרת בכניסה מתפלאת על הנוכחות שלנו. נדמה שהשומרים לא פה כדי לשמור עליך אלא על המבנה. היא מכוונת אותנו אל המקלט, אבל מזהירה: אין לך מה לעשות שם.
אני תועה בדרך ופוגש משפחה תל-אביבית אחרת, הורים מהגרי עבודה אפריקאים וחמישה ילדים. הם בדרכם אל המקלט ואנחנו מתלווים אליהם. כמו כל מי שירד למקלט בחלקים האחרים של העיר, גם הם גרים קרוב לחניון בדירה בלי ממ"ד ופוחדים להישאר בבית. "כל הבניין רועד", הם מסבירים. במקום אוהל וציוד מדוגם שהוזמן בוולט הם סוחבים שמיכות מהבית. גם הם ירדו כי "רק כאן הילדים יכולים לישון בשקט", אומר האב שמבקש לא להזדהות או להצטלם.
אנחנו משוחחים עם שתי אמהות צעירות מהפיליפינים שגרות בבניין רעוע ללא מרחב מוגן. מחוץ למקלט הגדול כבר מחכות משפחות נוספות שדוחות את רגע הכניסה עד כמה שאפשר. שמנו את נפשנו בכפינו וירדנו למעמקי המפלצת: החניון העצום של התחנה המרכזית זה המקום הכי מכוער, מדכא ומעל הכל המצחין ביותר ביקום הנצפה. הריח כל כך חזק עד שיש לו נוכחות פיזית ממש. צריך לשחות דרכו. לכאן באים אלה שאין להם ברירה. הכל נכון - ועדיין, גם פה אתה יכול לראות חבורות של ילדים מתרוצצים בעליצות, מנצלים את הרפיון בסמכות ההורית. לחלק מהתל-אביבים הוותיקים יש אולי זיכרון מהימים הפחות מסריחים של המקום, שבימי מלחמת המפרץ הראשונה שימש כאחד המקלטים הראשיים של העיר. למי מהם שחושבים אולי לשחזר את החוויה יש לי רק מילה אחת לומר: Don't.¿
