אנחנו מדברים על איראן. נסערים מאיראן. חוששים מאיראן. אנחנו מתרגשים מההישגים של ישראל. תוהים מתי טראמפ ייכנס. הראש שלנו באיראן.
אבל הלב עדיין בעזה. האחים שלנו שנחטפו מוחזקים שם. עבורם כבר שנה ותשעה חודשים המצב לא השתנה: אנחנו יוצאים מהממ"ד ונכנסים אליו, אבל הם שם. בחדר חשוך מתחת לאדמה. ומעליה, מעל פני האדמה, הילדים שלנו ממשיכים לגרוס את עזה. לחרף נפשם. להילחם בית אחר בית, סמטה אחר סמטה.
ולשלם בחייהם.
הילדים האלה שנהרגים כעת בעזה וקורעים את ליבנו נלחמים במלחמה הארוכה בתולדות ישראל. דור של גיבורים שנושכים שפתיים וממשיכים. בקיץ ובחורף. שום דבר לא ישבור אותם. אבל המחיר, אללי לנו, המחיר שובר אותנו. גם בפעם החמישית בחאן-יונס ובג'באליה אנחנו מאבדים אותם, הטובים והיפים ביותר, וללב מתגנבת השאלה – עד מתי.
ובתוך הצער הזה יש רק דבר אחד שאפשר לעשות כדי להקל במקצת על הלב הכבד: לקבל על עצמנו להיות טובים יותר. כדי להצדיק במקצת את המחיר הנורא הזה. כדי להיות ראויים.
