"אלו שלא זוכרים את העבר, מועדים לחזור עליו", קבע הפילוסוף הספרדי-אמריקאי ג'ורג' סנטיאנה. האמירות בימים האחרונים מצד בכירים ישראלים בעבר ובהווה, המבטאות שאיפה להוביל למהפכה באיראן (גם אם הדבר אינו חלק ממטרות המבצע המוצהרות), דורשות גם מבט היסטורי על ניסיונות הפיכה חיצוניים קודמים ותוצאותיהם.
ראשית, שווה לחזור 72 שנה אחורה בזמן לאיראן עצמה. לאחר משבר בין חברת הנפט האנגלו-פרסית, תאגיד בריטי רב-השפעה, לבין המשטר האיראני שהצביע על הלאמת תעשיית הנפט במדינה, ה-CIA הוביל בגיבוי הבריטים להפיכה שהפילה את הממשלה הדמוקרטית של מוחמד מוסאדק. במקומה עלתה ממשלה צבאית שסללה את הדרך לביצור שלטון המלך מוחמד רזא שאה.
ההפיכה אמנם שרדה 26 שנים והבטיחה שליטה מערבית על תעשיות הנפט האיראניות, אבל אלה היו השנים שבהן נבנתה הדוקטרינה האנטי-מערבית באיראן, שהסתיימה במהפכה האיסלאמית של 1979. ההפיכה הזו, כמו רבות אחרות, התגלתה כחרב פיפיות: מצד אחד הצלחתה התוותה חלק ממדיניות החוץ של ארה"ב להפלת משטרים לא נוחים או משתפי פעולה עם הסובייטיים, ומצד שני היא גרמה לאזרחים איראנים רבים לדבוק במשטר האייתוללות עד היום.
כשהנשיא טראמפ רומז שיצטרף להתקפות הישראליות אך אינו מתבטא בנושא החלפת המשטר — כפי שעודד נתניהו את האזרחים האיראנים לעשות — יש לו סיבות היסטוריות לחשוש, מאותו האזור וקרובות הרבה יותר: האמריקאים השקיעו טריליונים וספגו אלפי קורבנות בניסיון מוצלח להוריד את הטליבאן מהשלטון באפגניסטן, רק כדי לסגת אחרי שני עשורים ולראות את הטליבאן משתלט שוב על המדינה. הניסיון לסלק את שלטון סדאם חוסיין מעיראק הצליח בתחילה, והוביל בהמשך לכאוס שהעלה בסופו של דבר לשלטון את דאעש בחלק מהמדינה — דבר שדרש התערבות חוזרת של ארה"ב ושל שותפותיה במערב. גם הניסיון המוצלח להפיל את שלטון קדאפי בלוב הסתיים במלחמת אזרחים מתמשכת.
צריך לזכור שכל הניסיונות הללו והכישלונות והמוות שהגיעו בעקבותיהם סייעו לסנטימנט המאוד אנטי-אמריקאי בקרב המוסלמים באזור. ועוד פרט חשוב: המערב כותב הרבה מאוד על מיליוני מתנגדי המשטר שמחכים בכיליון עיניים למהפכה, אבל באיראן חיים גם עשרות מיליונים התומכים במשטר. יש הרבה אפשרויות לגבי מה שיכול לקרות באיראן אחרי המהפכה, אבל אי-אפשר לבטל את האפשרות של מלחמת אחים רוויית דם.
אבל לא מדובר כמובן רק במזרח התיכון. התערבות אמריקאית – בין השאר בצ'ילה, ניקרגואה, האיטי, אנגולה ווייטנאם – כמעט תמיד התנפצה אל קרקע המציאות. למעשה, מאז מלחמת העולם השנייה, שבה ארה"ב ובעלות בריתה לחמו כדי להוריד את המשטרים בגרמניה הנאצית וביפן ולהעלות במקומם משטרים וצורת חיים דמוקרטיים, כמעט כל שאר ההפיכות כשלו. זה קרה גם משום שבניגוד למקרי יפן וגרמניה, לא היה במערב קונצנזוס על הצורך בפעולות האלו ויעדיהן לא נתפסו כאיום קיומי, קיצוני וגלובלי. יש כמובן גם שלל דוגמאות להפיכות במאה ה-20 שיזמה ברית המועצות, שהשליטה ממשלי בובה במדינות שונות — ניסיונות שהובילו בהמשך לסנטימנט אנטי-סובייטי ואנטי-קומוניסטי עמוק במדינות הללו. תוצאה דומה ניתן לראות גם כיום באוקראינה, שם ניסה פוטין לסלק את שלטון זלנסקי בתחילת המלחמה.
אין הרבה מדינות שראויות למהפכה כמו איראן, שבה מתקיימים מעצרים ומשפטים בלתי חוקיים כלפי האזרחים, עינויים והוצאות להורג, דיכוי נשים, להט"בים ומיעוטים אחרים ואיסור על התארגנויות נגד המשטר או עיתונות חופשית. אלו, בנוסף ליצוא הטרור שלה דרך מדינות פרוקסי, התמיכה שלה ביצוא נשק לרוסיה ושאיפות הגרעין, הפכו את איראן לסכנה גלובלית לביטחון העולם. אך ניסיון העבר לימד את אזרחיה שהאלטרנטיבה לא תמיד טובה יותר.
