ב-7 באוקטובר קיבל פרופ' אייל שיינר את הפצועה הראשונה. אישה בדואית בחודש תשיעי, שהעובר בבטנה שימש לה כמגן אנושי. התינוקת לא שרדה. הקורבן הכי קטן ביום הראשון למלחמה. אבל אז, כמו היום, הוא אמר משפט שנשאר בראש: "נכנסתי לחדר ניתוח לעולם אחד, וכשיצאתי התהפך העולם והוא לא יחזור להיות מה שהיה. משהו שנסדק בנו. ממש כמו האנשים שנכנסו לממ"ד בעוטף וכשיצאנו העולם התהפך". והיום, כמו אז, הוא היה יחד עם מטופלות של מחלקת יולדות ב' ועם הצוות הרפואי, וכשיצא העולם התהפך שוב.
בשעות הבוקר אתמול, טיל שנורה מאיראן פגע פגיעה ישירה במרכז הרפואי סורוקה, והנזק היה עצום. מבית חולים נמסר כי הפגיעה העיקרית שספג בית החולים היא בבניין הכירורגי הצפוני ובמספר תשתיות מרכזיות, כולל מערכות גזים, מים ומיזוג. נזק נרחב נרשם במבנים נוספים כתוצאה מההדף. בסך הכול נפצעו בבית החולים כ–80 בני אדם, מחציתם עובדי המקום, ומצבם של כולם הוגדר קל. בעת פגיעת הטיל היו מאושפזים במקום יותר מ–700 מטופלים. לאחר הפגיעה נסגר בית החולים לקבלת מטופלים, למעט מקרים דחופים ומצילי חיים. כעת מאושפזים בו כ–300 מטופלים – כ–26 אחוז מהתפוסה במקום.
"יצאנו מזה בנס", הוסיף פרופ' שיינר. "הגעתי ממחלקת מהיולדות, שם הרגשנו בטוחים. יצאנו החוצה וזה לא ייאמן ההרס. אבל מה עשיתי אחר כך? הלכתי ליילד. להביא חיים. נכנסתי ישר ללידה". חדר הניתוח היה מלא בזכוכיות, והצוותים מיד חיטאו את המקום. "זה היה מרסק והכי מרגש בתבל. אתה אומר לעצמך: 'הם לא יכולים עלינו'. החיים חזקים מהכל. אנחנו ממשיכים למרות הכל. העבודה שלי היא הדבר הכי טוב בתבל. אבל זה לא היה צפוי. ב–7 באוקטובר ניתחתי אישה שהתינוקת שימשה לה מגן אנושי. היא לא שרדה. אבל האישה ילדה עוד פעם. אחרי שנה! היום זה היה בוקס בבטן. ביה"ח בשבילי זה בית. והתחושה היא שנכנסו לך למרחב הכי אישי שלך. זה הרי הבית. ואני שם עכשיו. כל היולדות במרחב מוגן. והלידות ממשיכות".
כמו ביום הטבח, גם אתמול הציפו את רחבת בית החולים תקשורת מקומית וזרה. מנהל בית החולים, פרופ' שלומי קודש, שוב מצא עצמו עוטה וסט זוהר, מנסה להשתלט על הכאוס שהציף את המסדרונות, בין הזכוכיות השבורות והתקרות האקוסטיות שנפלו. אלא שבניגוד ליום 7 באוקטובר, בו זרם החולים לא הפסיק להגיע, מפסטיבל הנובה, מהמוצבים והקיבוצים בעוטף, כעת הוא פועל לפנות מאות חולים לבתי חולים אחרים במקום לקלוט אותם.
ד"ר דן שוורצפוקס, מנהל המרכז לרפואה דחופה, רגיל לטפל בפצועים ובמשפחות. אתמול היו אלה הפצועים שבהם טיפל והמשפחות שלהם שהתקשרו ושלחו לו הודעות ודאגו לשלומו: "זה התסריט הכי גרוע שדימיינו. שהטיל הראשון בבאר-שבע נוחת בבית החולים, מקום שאמור לתת מענה לאירוע כזה בנגב. אני רץ לפה, והדבר הראשון שמעניין אותי הוא כמה פצועים יש. רצתי לתוך המחלקות לראות אם יש לכודים. היה קשה לראות את ההרס. סורוקה זה הבית. אני פה כל חיי. זה מה שאני מכיר ויודע. כל קומה וכל מעלית וכל חלון. היחידה לטיפול נמרץ הרוסה לגמרי. המחלקה האורולוגית ומחלקת עיניים גם. לא הכריזו אר"ן וכל הצוות הגיע. ביום רביעי נחת פה מסוק עם פצוע קשה מעזה. ואנחנו בתוך האירוע. קיבלתי מאות הודעות ממשפחות של פצועים: אנחנו איתכם. זה מעלה דמעות. אתה מרגיש שיש שכר למה שעשית".
ד"ר אורי גלנטה, מנהל היחידה לטיפול נמרץ פנימי, תכנן להגיע למרכז מאוחר, אחרי שטיפל בלילה בחיילים שפונו מעזה. "האזעקה תפסה אותי בבית, ומהר מאוד הבנתי שנפל פה. הגעתי בטיסה. הדבר הראשון שראיתי זה העשן המיתמר מהגג. קודם כל הלכתי ליחידה שלנו. במקרה, בגלל שהיא בשיפוץ, היא לא במקום המקורי. המיקום המקורי הוא בבניין שנפגע. אם היינו שם, כולם היו נהרגים. אחרי שהתעשתנו וראינו שהצוות והחולים בסדר, הלכנו לראות אם יש פצועים ולאמוד את הנזק. במקום יש ציוד יקר ומציל חיים כמו מכונות הנשמה ומוניטורים. אני מקבל מאות הודעות ווטסאפ, עשרות מהם ממשפחות של חיילים שטיפלנו בהם. אנחנו עדיין בשליטה ומטפלים, אבל פתאום לרוקן את בית החולים, יש לזה קווץ' בלב. היחידה שלי מאז המלחמה במרכז העשייה. אבל זה מה שצריך לעשות. אני ידעתי שזה יקרה. זה היה ברור".
שער הכניסה לבית החולים נהרס כמעט כולו. התקרה איימה ליפול. מים זרמו מצנרת מפוצצת מעל ראשו של פסל בן-גוריון ועל תמונות החללים שספג בית החולים – רופאים ואנשי רפואה שנפלו במלחמה, ולידם הפסנתר הלבן כשמעליו כיתוב באנגלית: "אתה לא לבד".
