יום נוסף שהילדים לא הולכים לגן. כל אחד קם בשעה שלו, מחפש לעצמו עיסוקים. המשחקים פזורים ברחבי הבית מחצית משעות היממה, חתיכות קורנפלקס מתחת לכיסאות בפינת האוכל. החופש הגדול החל מוקדם - רק בלי מסגרות חלופיות, או בייביסיטר, או אפשרות ללכת לבריכה או לקניון. וגם יציאה קצרה לגן משחקים ליד הבית נעשית אחרי בדיקה שהמקלט הסמוך פתוח ונגיש לריצה בתוך דקה. בין לבין מוטלת עלינו המשימה לחבר אותם לשיעורים בזום, לנהל שיחות עבודה מרחוק בעצמנו, ולעיתים בין המריבות והבלגן הבית נראה כמו חמ"ל מסכים וטלפונים - בניסיון עיקש ולא תמיד מוצלח לנהל סדר יום שגרתי.
אלה לא ימים קלים להורים לילדים קטנים, שמנסים להחזיק שגרה עם המשרה החלופית כגננת הבית. אך דווקא הפעם, בניגוד לימי השביתה והקורונה - הפעם אנחנו לא קורבנות של הסיטאוציה, אלא לוקחים בה חלק. מבצע "עם כלביא" לא החל כמו מלחמות אחרות בתקיפה קשה נגד ישראלים וממשלה שחיפשה כיצד להגיב, ולא נפלנו כהורים קורבן לסכסוך עבודה בין ארגוני המורים למשרדי החינוך והאוצר. ישראל כבשה את השטח האווירי של איראן, חיסלה את בכירי המשטר והשביתה חלקים גדולים ממערכותיו. לנגד עיני העולם המשתאות, הנחתנו מכה מוחצת על שורש הרוע, מדינה גדולה וחזקה שמטילה אימה על העולם המערבי.
השהייה הארוכה בבית היא אמנם עול, אך היא גם מובנת. אנחנו, שלא לוקחים חלק בפעילות הביטחונית, יכולים להרגיש בסיפוק שזה התפקיד שלנו, העורף האזרחי, להצלחת המאמץ המלחמתי.
פתיחת מסגרות הלימוד תחת איום האזעקות הייתה יכולה למקד מאמצים מצד הרשויות המקומיות והממשלה רק בתפעול המערך הזה, וכך גם מקומות עבודה ועסקים. התכנסויות מרובות משתתפים או יציאה למקומות הומי אדם יכולות להיות זירת התעסקות נוספת של מערכת הביטחון. ולכן, הפעם ההישארות שלנו בבית עם הילדים גם היא מסייעת למיקוד המאמץ של כלל המערכות בהצלחת הפעילות באיראן. ההבנה שאנחנו בעיצומה של מלחמה ברוע מוחלט שופכת אור שונה על המאמץ של כל אחד לנהל את הבית, וגם על ההליכה למרחב המוגן ושהייה בו זמן ממושך. אמנם, אתרי פגיעת הטילים הפכו לזירות אסון, הכאב על הקורבנות ועל מי שאיבד את ביתו ופרנסתו גדול ונוכח, אבל האווירה הכללית היא לא של חולשה, ולא נדרשים סיוע וחיזוקים מבחוץ. הבשורות מאיראן, שאליהן מצטרפת רוח איתנה כאן בארץ ממאות אלפי המתנדבים שקופצים לסייע בכל מקום שבו יש מישהו שפונה, נפצע או מתקשה להגיע לממ"ד, המארזים שמתארגנים לחיילים וראשי האופוזיציה והקואליציה שמניחים את המחלוקות בצד ומתאחדים נגד האיום המשותף - הם החיזוק הכי גדול. נקווה שכשיהיה אפשר לחזור ללימודים, לעבודה, לטיולים ולבילויים נדע שהפעם אנחנו בעולם בטוח יותר, שאחד האיומים הגדולים שהיו בו - מאחורינו. בעזרת השם.
אנחנו, שלא לוקחים חלק בפעילות הביטחונית, יכולים להרגיש בסיפוק שזה התפקיד שלנו, העורף האזרחי, להצלחת המאמץ המלחמתי
