כשהטילים הבליסטיים רועמים, המוזות שותקות? לא, אם תשאלו את הסופר אשכול נבו. אמנם, הוא אומר, המלחמה עם איראן רוקנה לו את היומן בימים הראשונים, אבל לאט-לאט מתחיל הלו"ז שלו להתמלא במפגשי זום עם אנשים שרוצים לכתוב. "לא צריך ניסיון בכתיבה כדי להצטרף למפגש כזה, רק לב פתוח ורגיש", אומר נבו. "שוב ושוב אני מגלה שיש בכתיבה משהו שנותן לאנשים גם נחמה וגם משמעות. הכתיבה מאפשרת לנו להיזכר ברגעים של חסד מהעבר, לדייק את מה שאנחנו מרגישים בהווה ולדמיין עתיד – כלומר, לדמיין את היום שאחרי".
נבו גם מקיים בימים אלה מפגשים עם קוראים, שגם הם עברו מהספריות ומהאולמות אל מסכי הזום. במפגשים הללו הוא קורא מהספרים שלו ומשתף במחשבות על הימים המורכבים שאנחנו חווים. "מהתגובות שאני מקבל מהמשתתפים, אני מבין שהמפגשים הללו עוזרים להם ומפיחים בהם תקווה", הוא אומר. "האמת היא שהם עוזרים גם לי: הם גורמים לי להפסיק לחשוש כל הזמן מהאזעקה הבאה, אלא להתכונן לזום הבא, למפגש הבא".
את המפגשים האלה הוא עורך בערבים. בבקרים הוא יוצא מביתו שברעננה לריצות בפרדסים, "בעיקר בשביל ה'היי' שאחרי", לדבריו. אחרי הריצה הוא מתיישב לכתוב.
אתה כותב על המלחמה?
"אני כותב גם על מה שקורה סביבי עכשיו, וגם על מה שיכול היה לקרות. אני כותב יומן מלחמה מציאותי וגם סיפורים בדיוניים שאף אחד מהם הוא לא על המלחמה באופן ישיר, אבל בכולם יש איזשהו ערעור פנימי, איזשהו מתח. השנה וחצי האחרונות היו הקשות והכאובות ביותר בחיי כישראלי, אבל הן גם חידדו אצלי את ההבנה שמה שעושים האמנים ומספרי הסיפורים הוא בעל ערך".
