יצחק שמיר נהג לומר לי, אחרי שהייתי משבח אותו על מהלך פוליטי: "נמתין ונראה איך זה יסתיים, משום שרק אז נדע אם מגיעות לי ברכות". נדמה שהעצה של שמיר מתאימה גם למה שאנחנו חווים כעת במלחמה עם איראן.
מהלך הפתיחה היה מרשים, ובסביבתו של נתניהו מצפים שנעניק לו את מלוא הקרדיט. הצלחות זה הוא, ולכישלונות שותפים רבים. אז הנה לכם השורה התחתונה: למלחמה מול איראן עדיין אין תאריך יעד לסיום. על דונלד טראמפ מופעל לחץ שלא להצטרף, מכיוונו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן שחושש שהמזרח התיכון כולו יבער. וכך גם המלחמה בעזה עלולה להימשך, החטופים שלנו לא יראו אור יום ולוחמינו ימשיכו להיפגע. זו השורה התחתונה, וכל השאר – ניסיונות נואלים להשתבח בהישגים של טובי בנינו ובנותינו, שאיפשרו את מהלכי הפתיחה המדהימים מול ראשי המשטר בטהרן.
נתניהו מתגאה בכישרונו לזהות ראשון את הכוונה של האיראנים להגיע לנשק גרעיני, ובנחישות שלו להגן עלינו מפני סכנת ההשמדה. ואם כך, הרשו לי לשאול את נתניהו: מה חלקך במצב הנוכחי, שבו מאות אלפי ישראלים מחפשים נואשות דרכים להתגונן מפני מאות הק"ג של פצצות שנופלות על ראשם. אם ידעת גם על זה, מדוע לא הורית לממשלות שבראשן עמדת לשפר את מערכי ההגנה על האזרחים.
ספי הוא אבא של קצין שנפצע קשה ביותר בראשו בתחילת השנה, וטופל במסירות ובמקצועיות על ידי ד"ר טארק דיאב, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ נוירוכירורגי בבית החולים רמב"ם בחיפה. הוא התקומם כששמע על הישראלים שצווחו "שיישרף לכם הכפר" מול הנפילות בטמרה, שגרמו למותן של ארבע תושבות ולפציעות נוספות.
ד"ר טארק הוא תושב טמרה, ובני משפחתו הם ידידים שלי. אבי המשפחה, ווליד לוטפי דיאב, אירח אותי בטמרה. ואני מצטרף לאביו של הקצין, ומבקש סליחה ממשפחת דיאב ומיתר תושבי טמרה. עוד לפני שפרצה המלחמה הזו הבנתי שיש לנו גורל משותף עם ערביי ישראל, ואת זאת צריך להבין כל מי שרוצה להנהיג את המדינה. העתיד שלנו כאן תלוי בהתחייבות לשתף את האזרחים הערבים בניהול ענייני המדינה.
הרב הראשי הספרדי דוד יוסף טען שאסור להטיס ישראלים הביתה בשבת, משום שלא מדובר בפיקוח נפש. ואני רק שאלה: האם הוא נתן היתר לטייסי חיל האוויר לתקוף באיראן בשבת? נדמה שהרב דוד יוסף מבייש את שמו של אביו, הרב עובדיה יוסף, שלאחר מלחמת יום הכיפורים התיר עגונות ומצא דרכים להקל על עוונות.
נפגשתי אתמול שוב עם מפונים שבתיהם נחרבו מהפצצות האדירות שהגיעו מאיראן, וחשבתי על מראות ההרס שנחשפנו אליהם בשנתיים האחרונות. חזרתי לספריו של הסופר היהודי הרוסי וסילי גרוסמן, שתיאר את הקרב על סטלינגרד במלחמת העולם השנייה: "האם נזכור את הסבל האנושי במאות הבאות? אבני הבניינים שורדות ותהילת הגנרלים מחזיקה מעמד, אך הסבל האנושי נשכח: דמעות ולחישות, בכי של כאב וייאוש, האנחה האחרונה של המתים – כל אלו נעלמים יחד עם העשן והאבק הנידפים ברוח".
קחו תמונה אחת שנצרבה בזיכרונכם, והכירו בחרדה שמלווה את חיינו.
ולנו נותר רק לשאול: עד מתי.
יצחק שמיר נהג לומר לי אחרי שהייתי משבח אותו על מהלך פוליטי: "נמתין ונראה איך זה יסתיים, משום שרק אז נדע אם מגיעות לי ברכות". העצה הזו מתאימה גם כעת
