"מספיק עם קשקושים על אסטרטגיה", "חייבים לפעול רק לאור הבנת יכולות האויב, לא לפי ניתוח כוונותיו", "לא מעניין מה יחשבו עלינו בעולם". אמירות כאלה הפכו נפוצות מאז 7 באוקטובר, ומעידות שלא התקיים למעשה תחקיר מעמיק לגבי שורשי המחדל. חלק גדול ממי שמשמיעים את הטיעונים הם מדינאים, אנשי מדיה ואקדמיה או "לשעברים" ממערכות הביטחון שהערכותיהם קרסו ‑ אך לא נרתעים מלספק כיום פרשנות פסקנית ונחרצת.
ההישג של המלחמה נגד איראן מחזק את הסבירות שמחדל 7 באוקטובר לא יתוחקר. הזמן שעובר ומשכיח פרטים לגביו (ולגבי המציאות שלפניו), לצד חלחול שיקולים פוליטיים לתהליך עיצוב הנרטיב, הם האיומים החריפים ביותר על תחקיר נוקב.
זהו אתגר קריטי עבור גורמי המודיעין. ההצלחות דוחקות את הצורך להתמודדות עם כישלון העבר, ובכך זרעיו משתמרים. תחקירים שבוצעו עד כה באמ"ן העלו אומנם מסקנות חשובות לגבי תרבות מודיעינית לקויה סביב גיבוש ההערכות, אולם לא חפרו לעומק בליקויים כמו היווצרות חשיבה קבוצתית והיבריס קולקטיבי או דיכוי דעות אחרות.
ההישגים באיראן, ולפני כן בלבנון, אמנם ממחישים את העליונות המודיעינית והאופרטיבית של ישראל, אך מחייבים כל העת לתהות אם השתפרה ההבנה לגבי הגיון האויב, ליקוי שנחשף ב-7 באוקטובר אך ניכר גם אחריו, למשל בהערכת המתקפה האיראנית באפריל 2024 וקריסת משטר אסד.
ברקע בוקעים קולות מטרידים הדורשים להימנע מ”ביקורת אוטומטית", ובכך משקפים דז'ה-וו לקולות לפני 7 באוקטובר שביקשו לא לתקוף את ההסדרה בעזה. מדובר בחוסר הבנה. שאלות אינן בהכרח ביקורת, ויש חשיבות גבוהה בהפגנת דעתנות מצד הציבור. כך למשל תהייה על עיסוק-היתר במיטוט המשטר באיראן כאשר הוגדר כי הגרעין במוקד, או איך אחרי 20 חודשים אין הכרעה בעזה ‑ אינה חמיצות ורפיסות, אלא ביטוי לפטריוטיות ולחברה אזרחית בריאה הלומדת מהעבר.
עוד סיסמה מסוכנת שנשמעת נוכח החולשה האיראנית (ולפני כן זו של חיזבאללה) היא שסתם הפחדנו את עצמנו. מעבר לפוטנציאל היווצרות ההיבריס שישיב אותנו לעיוות החריף ולפיו מי שתקף אותנו ב-7 באוקטובר היו "פושטקים עם כפכפים" (כפי שאמר נתניהו), האמירה מגלמת חוסר הבנה. דווקא בגלל התפיסה המחמירה של האויב, קודם בניין כוח שאפשר למגר איומים ביעילות ובמהירות. במזרח התיכון עדיפות תמיד דריכות ורצינות כלפי האויב, מאשר אמירות כגון "וואסח של ערבים" שהפטירו קציני מודיעין שנחשפו לתכנון מתקפת חמאס לפני 7 באוקטובר.
המציאות שנוצרה מתעתעת, במיוחד בשיח שבו כל התפתחות מנותחת לפי “כן נתניהו” או “לא נתניהו”. האמת מורכבת מכך: ההנהגה שבראה את הקונספציה היא גם זו שהובילה להישגים ההיסטוריים מול חיזבאללה ואיראן. וזו גם אותה הנהגה שמתבוססת במערכה בעזה, שבה משווקות סיסמאות ואשליות, ובמוקדן חזון טראמפ, במקום אסטרטגיה מפוכחת. ובכלל, ברכבת ההרים חסרת המעצורים של חיינו ב-20 החודשים האחרונים, עולה מסקנה מטלטלת ולפיה בלי 7 באוקטובר לא היו מתממשות המהלומות המוצלחות נגד איראן וחיזבאללה או קריסת משטר אסד.
במדינה שבה טראומת עבר מכוננת לא נחקרה ונמשך קידום מהלכים דרמטיים הצפויים לשנות את חיי האזרחים לשנים רבות, העלאת שאלות אינה "הצקה", אלא הכרח קיומי. ההנהגה, מצידה, חייבת להכיר בצורך לרכוש את אמון הציבור שנפגע (ובצדק), ולא להדוף שאלות בטענה שכרגע נלחמים, קל וחומר שהדבר פוגע במאמץ הלאומי. במציאות מאוזנת, אותה הנהגה גם הייתה מבטיחה שהמחדל יתוחקר לעומק, היות שעצם התחקיר הוא אינטרס לאומי רב-חשיבות.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א.
במדינה שבה טראומת עבר מכוננת לא נחקרה ונמשך קידום מהלכים דרמטיים הצפויים לשנות את חיי האזרחים לשנים רבות, העלאת שאלות אינה "הצקה", אלא הכרח
