באחד הבקרים האחרונים נתקל הבמאי ערן ריקליס בסרטון יוצא דופן, ובו פוסטר של סרטו החדש והמוערך, "לקרוא את לוליטה בטהרן", מתנוסס באזור הבורסה ברמת-גן, ועליו יורדים שברירי זכוכית מבניין שנפגע מטיל. "חשבתי על האירוניה בתמונה הזו", אומר ריקליס. "הסרט היה באולמות בקושי חודש, הפוסטרים שלו עדיין תלויים בכל המדינה, רק שאי-אפשר לראות את הסרט כי בתי הקולנוע סגורים, ובכל זאת הוא נמצא במחשבות, צף מעל הכל".
בשנים האחרונות בילה ריקליס הרבה בטהרן; כלומר, באתרי צילומים שהקים ברומא לצורך השחזור של בירת איראן, ובהם צולם עיבודו לרב-המכר של הסופרת האיראנית הגולה אזאר נפיסי. בספר היא משחזרת את חייה כמרצה לספרות אנגלית באיראן המסתגרת של אחרי המהפכה, ואת המרד שלה במשטר שהתבטא בהקמת מועדון קריאה מחתרתי לנשים. "אני מזדהה עם העם האיראני באופן אבסולוטי", אומר ריקליס, "אבל רק עם העם, לא עם המשטר המתועב. במהלך עשיית הסרט הבנתי עד כמה שני העמים שלנו, היהודי והאיראני, דומים, עם היסטוריה עשירה. תסתכל עליהם ותראה אותנו".
את הסרט יצר כהפקה ישראלית-איטלקית, אבל השתתפו בו שחקנים איראנים גולים, שרובם ככולם שונאים את המשטר בכל מאודם. "עכשיו אני שומע מהם על החששות ממה שעלול לקרות למשפחות שלהם שנשארו באיראן", הוא מספר. "מי שיכול לצאת מהערים, בורח. אני משער שחלק מנסים לצאת מהמדינה, עוזבים לאזרבייג'ן".
מה יקרה באיראן בעקבות המלחמה, לדעתך?
"יכול להיות שנקום בוקר אחד ונגלה שהמשטר שם התמוטט כמו חומת ברלין, ויכול להיות ההפך: המשטר האיראני נוקשה, והוא יכול לנצל את המלחמה כדי לצופף שורות ולחזק את אחיזתו. יש תחושה שמשהו שם מתפורר, אבל זו תהיה טעות להעריך לאן הדברים הולכים".
לקראת יציאת הסרט אמרת, "יצאתי לעשות סרט על איראן ויצא לי סרט על ישראל". זאת בשל ההקבלות בין המהפכה האיסלאמית שם לצמצום החופש בארץ. עדיין מרגיש שזה נכון?
"הסרט הוא תמונת מראה, בהחלט. המלחמה החשובה שמתנהלת עכשיו בישראל היא לא מול איראן, אלא על השפיות שלנו, והשפיות חייבת לנצח"
