אלה ימים היסטוריים. נשיא ארה"ב שם סוף למשחק הקטלני של איראן. "הבריון של המזרח התיכון", אמר דונלד טראמפ בהצהרתו שלשום בלילה בארה"ב כאשר דיבר על איראן. היה אפשר להבין שנמאס לו לחלוטין; שהאיראנים מתחו אותו עד הקצה, ואז קרעו את החבל לגמרי. בהתקפה אתמול, ארה"ב השקיעה משאבים צבאיים ומדיניים והוכיחה את מחויבותה לכך שאיראן לא תשיג פצצה גרעינית, והמחישה זאת בשימוש מסיבי בכוח. זה יותר חשוב מעצם הנזק, כי זו הצהרה ברורה, ברורה כמו שבמזרח התיכון מבינים: אם תלכו בשביל הזה, אמריקה הגדולה תרדוף אחריכם.
מיד אחרי 7 באוקטובר נכתב כאן שנגמר עידן הבלופים אצלנו, ובמזרח התיכון. העידן שבו ארגוני טרור ג'נוסיידים בונים תשתית להשמדת ישראל על גבולותיה, ואנחנו מספרים לעצמנו שהם מורתעים. או הבלוף שהחברה הישראלית יכולה להתמודד עם אפליה בגיוס. הבלוף של יכולות ההרתעה וההתרעה שלנו.
מבין כולם, הבלוף האסטרטגי ביותר היה של איראן: שהיא תמשיך להתנהל כמדינה, בשעה שהיא משמשת אפקטיבית כארגון טרור. מעבירה עשרות מיליונים לחמאס להצטיידות בנשק, בונה מאגר רקטות תקדימי בידי המיליציה שהקימה, חיזבאללה, מעניקה סיוע ומכשירה יכולות אצל החות'ים, מגבה בלוחמים את המשטר הפושע של בשאר אל-אסד. ובמקביל: מנהלת מו"מ מכובד עם מדינות המערב. משחקת משחק, כאילו תוכנית הגרעין שלה היא הדגמה של ריבונות – בשעה שמדובר בניסיון שקוף להגיע לסף הנשק הגרעיני, אם לא לחצות אותו.
נסראללה, סינוואר, אסד ועכשיו חמינאי, כולם לא הבינו את השינוי העמוק בישראל בעקבות 7 באוקטובר. הם העריכו בחסר את החברה הישראלית ונחישותה לגבור על מי שרוצה בחיסולה. הם העריכו הערכת יתר את עוצמתם ויכולתם להרתיע את ישראל מלהיכנס לעזה, להילחם בחיזבאללה, לתקוף את איראן. חלק מהערכת החסר שלהם הייתה לתרבות ההייטק הישראלית; זו התרבות שמביאה תוצאות מרשימות כל כך באגף מודיעין. המחיר שמנהיגי ציר ההתנגדות שילמו על הטעויות הללו היה כבד מאוד. לרוב בחייהם.
ההצטרפות של אמריקה למלחמה נגד איראן היא הניצחון המדיני המובהק ביותר של ישראל מאז ראשית המלחמה, זו שהחלה ב-7 באוקטובר. הקרדיט מגיע בראש ובראשונה לטראמפ: האזנה קשובה להצהרה שלו המחישה אחריות ונחישות. הדרך שבה נוהל המבצע האמריקאי – בחשאי, ללא הדלפות, תוך כדי הטעיות בלתי פוסקות של המדיה הבינלאומית – היא עדות להתבגרות מהירה של הממשל. שוב ושוב, טראמפ דרש אחת משתי תמונות: "כניעה ללא תנאי" של האיראנים, דהיינו הסכמה להפסקת ההעשרה, או הצטרפות של ארה"ב למלחמה. לא הייתה עוד אופציית ביניים; הנשיא הזה לא התכוון להיגרר למגעי סרק, משאים ומתנים ללא סוף, גרירת רגליים; עניינים שתוארו תמיד בתקשורת הבינלאומית כקלישאות של "משחק שח", המעידים על גדולת הנושאים והנותנים באיראן ובעצם מובילים לשום מקום.
אחרי טראמפ, הקרדיט הוא של נתניהו ושל הקבינט. זו הצלחה מובהקת, חד-משמעית וכפולה: הראשונה היא אור ירוק של טראמפ לתקיפת חיל האוויר. בלי האור הירוק הזה, שום דבר לא היה קורה. מי שביקש וקיבל אותו הוא נתניהו. ההצלחה השנייה היא החלטת הבית הלבן, בעקבות ההצלחות המבצעיות יוצאות הדופן של חיל האוויר ואמ"ן, להיכנס אל תוך המלחמה – ולהפציץ בטילי שיוט ומפציצים אסטרטגיים את המתקנים הגרעיניים בנתנז, איספהאן ופורדו.
הנשיא טראמפ נתן רושם כי אין תוכניות המשך להפצצות – אלא אם האיראנים יפגעו במטרות אמריקאיות. גורמים ישראליים אמרו אמש שאם חמינאי יבחר לא להגיב - וההערכה היא שתגובה כלשהי תהיה - ישראל תהיה מוכנה לסיים.
בישראל מבינים כי איראן מוכה אבל לא מובסת, והמשטר יודע שלא יהיו כיבוש ופלישה. הסכנה העיקרית לקיומו היא פנימית, ולדברי גורמי ביטחון בישראל הוא מעצים את אחיזתו. המשטר יכול להחריף ולתקוף אנרגיה ומדינות ובסיסים באזור. זו תהיה שגיאה קשה, אבל מסוג השגיאות שחמינאי נוטה לעשות. כל מכה נגד אנרגיה, ובכלל זה סגירת מצרי הורמוז, יכולה לגרור צעד שישראל וארה"ב נמנעו ממנו: מכה משמעותית נגד בתי הזיקוק האיראניים ותעשיית הנפט.
בעלות בריתה של ישראל באזור פנו אליה וביקשו/דרשו: לסיים. עכשיו, כשארה"ב טיפלה במרכיב האחרון של תוכנית הגרעין, הן חוששות (ובצדק) מהסלמה אזורית בלתי נגמרת. הן הבהירו שאיראן היא לא עזה.
כפי שנכתב פה לפני עשרה ימים, הסכנה המרכזית לישראל היא היגררות. יש כוח למהירות. באיראן יש מספיק מטרות ל-20 שנה. אסור להתעלם ממצבו של הציבור הישראלי אחרי למעלה מ-600 ימי מלחמה. מהאבידות, מהנזק. יש פה טראומה לאומית ובעיקר - יש חטופים שצריך להחזיר. לכן, המחשבה על איך לסיים נכון היא המרכיב הכי קריטי מדינית.
אך אם חמינאי יעשה טעות, תיתכן ספירלה של הסלמה. עד שארה"ב תקפה שלשום בלילה, מעטים ממומחי איראן האמינו ששינוי משטר יכול להתרחש. באמ"ן הגיבו בזהירות וסקפטיות לגבי האפשרות של יצירת מהפכת נגד איראנית באמצעות קמפיין הפצצות מהאוויר. למעשה, קציני המודיעין – אותם קצינים שמביאים את ההישגים המזהירים כעת – היו כנים מאוד לגבי מהפכה או הפיכה באיראן, וציינו שהם לא הצליחו אפילו בניבוי קריסת המשטר הסורי. ביממה הקרובה תתבהר המדיניות האיראנית וממדי תגובתה להתקפה האמריקאית, ומכך גם ייגזר המשך הדרך לארה"ב וגם לישראל. אם אמריקה תיכנס בעוצמה, בגלל הסלמה איראנית, הכל פתוח. מעצמת-על המפציצה באיראן ממחישה לאופוזיציה ופלגים פנימיים את חולשת המשטר, ויוצרת פיתוי לנסות להפילו.
ואחרי השאלות הללו, נשארת עובדה פשוטה. ארה"ב הפציצה את מתקני הגרעין באיראן, והנשיא הודה לישראל, לצה"ל, לראש הממשלה. מי שטענו שטראמפ משקשק ויתקפל ברגע האחרון, שהוא תמיד מפחד לקחת את הצעד הנוסף והמכריע, התבדו. הסינים הביטו, וראו מעצמה גדולה שמוכנה להגן על האינטרסים שלה, ועל בעלות בריתה באזור. הרוסים ראו את היכולות של איראן, חלקן עם מערכות נשק רוסיות, מרוסקות בקלות בידי חיל האוויר של ישראל. בהחלטתו להפציץ את מתקני הגרעין האיראניים, טראמפ החל בונה מחדש את דימויה של מעצמת-על שתעמוד על עקרונותיה, ומוכנה להרתיע את יריבותיה. זה חשוב לא רק לישראלים, אלא לעולם כולו.
המשאבים של איראן הושקעו ללא הרף בבניית מיליציות והעשרה גרעינית. הכל מכוון כלפי חוץ. כלפי האויב. זו הייתה עדיפות עליונה; משטר פשיסטי ותיאוקרטי, שמחפש את היריבות הזו. הכל היה לשווא. לא שחקני שחמט, לא אסטרטגים דגולים, אלא חבורה פונדמנטליסטית, שריסקה את מדינתה, הביאה מוות וסבל לאזור, בנתה מגדלים על עוצמה מדומה. טוב לראות בקריסתם בעקבות המלחמה של ישראל ועכשיו התקיפה האמריקאית. זה לא הסוף, אבל זה בהחלט סוף ההתחלה.
