יצאתי פיתה. אפילו לא עיראקית – אולי איראנית – אבל ללא ספק פיתה. יומיים לפני המתקפה האמריקאית בפורדו צייצתי ש"טראמפ לא יתקוף באיראן. טראמפ מברבר. טראמפ דביל".
נו, מי הדביל עכשיו? עדיין טראמפ, אבל גם אני לא פחות דביל. בטח יותר.
לזכותי ייאמר שהיה חלק נוסף לציוץ, ובו חזיתי ש"בניינים יקרסו" ושנתניהו ייקח בחירות נוספות. החצי הראשון כבר התגשם, השני עדיין נראה סביר.
לא שזה משנה. מדובר בציוץ קלאסי מזן "לא התיישן טוב" – מה התיישן, כעבור יומיים הציוץ הזה הוציא אותי בדיחה, ולא מהסוג המצחיק – ואם למדתי מזה משהו, וכנראה שלא למדתי, זה לסתום את הפה והמקלדת, בפרט בשעות הלילה, כשהשילוב המפסיד של עייפות, יגיעה, ייאוש מזדחל ומוח שעשוי להכיל שיירי אלכוהול, מנסה להכתיב לי לומר משהו.
עדיף פשוט לסתום. אין לי – או לכם, או למישהו – מושג מה יקרה במלחמה הזו מחר, בשבוע הבא, בעוד שעתיים. הכל אפשרי. אבל אני לא מתכוון להישאר לבד עם ההמלצה הזו, כי כולנו בזה. כולנו מפריחים נבואות עם סימני קריאה. כולל עמית סגל, שבישר ש"לא יודע מה איתכם אבל אני לא הולך לישון הלילה" בדיוק לילה לפני שטראמפ הודיע שהוא לוקח לעצמו שבועיים להחליט. כולל רביב דרוקר, ששעות לפני התקיפה הראשונה של ישראל בטהרן אמר בביטחון ש"לא תהיה בקרוב תקיפה ישראלית באיראן... אין סיכוי שנתניהו יעשה את זה".
כולל עמוס ידלין, האיש שהיינו מוכרחים להחזיר בטיסת חילוץ דחופה כדי שיתנבא בשידור שהאמריקאים יפציצו בפורדו בלבד (הפציצו במקביל גם בנתנז ובאיספהאן). כולל אלמוג בוקר, שלאחר מטח טילים מצומצם לעבר ישראל בישר שהתקבלה שם "החלטה אסטרטגית" לירות מטחים קטנים (רק כדי לקבל במיידי מטחים של עשרות טילים).
אז הנה, אולי, הבחנה אחת שאפשר לקחת: זה דבר אחד להתנבא בכיכר השוק – טוויטר למשל – ודבר אחר להתנבא במהדורות החדשות, גם כשאלו הפכו לולאה אינסופית של זמן אוויר שרובו מוקדש ממילא לפרלמנט של תחזיות מפי אנשים שאיש מהם – יהיה בוגר מערכת הביטחון ככל שיהיה – אינו יודע להתנבא טוב ממני, מכם, או מפיתה. מלחמות הן אירוע כאוטי מאוד, וכל תחזית היא הטלת מטבע שעשויה להתברר כמדויקת להפליא או כבדיחה גמורה. אם רק נטיל מהן מספיק לאורך זמן, כנראה שנצבור ניקוד בשני האגפים.
אישית, אני סותם מעכשיו. עכשיו. עכ-שיו.
