אפשר לסלוח לשחקני אוקלהומה סיטי ת'אנדר על שלא סיפקו תמונות מרגשות של זכייה באליפות. לא היה סטף קרי מסתובב על הפרקט בדקה האחרונה והדמעות זולגות ללא הפסק, לא היה לברון ג'יימס מתפרק, בוודאי לא היה מייקל ג׳ורדן בוכה בחדר ההלבשה. שחקני הת'אנדר כל כך צעירים ונטולי צלקות מייסורי המרדף אחרי אליפות NBA, שהם לא לגמרי הבינו מה עשו. הם אפילו לא ידעו איך לפתוח את בקבוקי השמפניה שחולקו בחדר ההלבשה.
להגנתם ייאמר שהם לא היחידים שלא לגמרי מבינים. הליגה כולה - זו שקידשה במאה ה-21 את מיתוס הסופר טים, התפיסה לפיה חיבור של שניים-שלושה באטמנים בלי רובין ובוודאי בלי אלפרד מספיק כדי לזכות באליפות - הביטה לכל אורך העונה בתדהמה בקבוצה מהשוק הקטנטן, שבנתה את עצמה מאפס בעבודת שתי וערב של ג'נרל מנג'ר רב-אמן, והתפרצה לאחת העונות הגדולות בעידן המודרני. היא גם הקדימה את לוח הזמנים שלה בשנה או שנתיים, אז כמובן שצ׳ט הולמגרן שנולד ב-2002 או ג'יילן וויליאמס שנולד ב-2001 לא באמת מרגישים את משק כנפי ההיסטוריה. במונחי NBA הם תינוקות. והם אלופים. בעיניהם זה מובן מאליו.
הייתה סמליות בכך שאוקלהומה סיטי זוכה באליפות ראשונה באותו יום בו קווין דוראנט - שנטש אותה כשהייתה אחת הטובות בליגה והלך לקנות לעצמו אליפות בגולדן סטייט - מגיע ליוסטון, הקבוצה החמישית בקריירה. מההתרסקות שהחלה אז, נולדה האלופה של היום. ב-2016, העונה האחרונה של דוראנט בת'אנדר, אף אחד לא בחר בדראפט באלכס קארוסו, שחקן לבן מקריח בן 22, שנשאר ארבע שנים במכללה כי כולם אמרו שעדיף לו להשיג תואר מאשר לצאת לדראפט. הוא מצא עצמו באוקלהומה סיטי בלו, קבוצת הג'י-ליג של הת'אנדר, אותה אימן אלמוני בשם מארק דייגנולט. קארוסו מצא את עצמו שם. אחרי שמונה שנים הוא חזר לאוקלהומה סיטי, הפעם כשחקן נחשק, והיה פיסת הפאזל האחרונה שחסרה לטבעת.
וזוהי רק ההתחלה
זו רק דוגמה אחת לאיך כמעט כל מהלך שעשה סם פרסטי מאז הפך בגיל 29 לג'נרל מנג'ר של המועדון, כשזה עוד היה בסיאטל - תנחומים לאוהדי הסופרסוניקס, עשו לכם עוול - ייכנס להיסטוריה. אבל הכל מתגמד ליד ההחלטה ב-2019 להפסיק לרדוף אחרי הקולות בראש שלו. הוא ניקה את הקבוצה מסופרסטארים, אמיתיים ומזויפים, הביא את דייגנולט בן ה-35 מהג'י-ליג והחל לבנות מאפס. שש שנים אחרי, הקבוצה הזו אלופה ולפרסטי יש ביד עוד 11 בחירות סיבוב ראשון עד 2030. ועכשיו גם הכל הולך לו: כיוון שמיאמי נכנסה השנה לפלייאוף, הת׳אנדר מקבלים גם את בחירת הסיבוב הראשון של ההיט בדראפט שייערך מחר בברוקלין.
מכל זה אפשר להבין את הדיבורים על שושלת הת'אנדר המתהווה והשליטה הצפויה שלה בליגה בשנים הקרובות, אבל כדאי להיזהר עם זה. האליפות של הת'אנדר היא גם תוצאה של הליגה הגדולה השוויונית בעולם, שבה חלונות ההזדמנויות הצטמצמו מאוד. לא במקרה זו אלופה שביעית חדשה בשבע שנים. בליגה כזו אין יותר שושלות. מצד שני, זו האלופה היחידה בשנים האחרונות שנבנתה לא רק לזכות באליפות, אלא גם להתחזק עוד יותר אחרי הזכייה.
אולי זו שושלת חדשה ואולי לא, אבל מה שיותר חשוב זה האם בליגה שאוהבת לחקות סיפורי הצלחה, נלמד הלקח שהעבירה אוקלהומה סיטי. כן, עדיין צריך סופרסטאר עילאי (שיי גילג'ס-אלכסנדר), אבל גם צריך הרבה מאוד שחקנים לידו; לא, לא חייבים לשלם חוזים מופרכים לשחקנים שמנופפים בסטטיסטיקות מרשימות שאין מאחוריהן כלום; כן, תרבות של מועדון זה דבר חשוב וקשר עם הקהילה, גם ב-NBA, זה דבר חשוב.
למעשה, אלה לקחים שלימדו שתי הקבוצות שהגיעו לגמר אחרי פלייאוף שהיה גם מוזר וגם נהדר. אינדיאנה פייסרס גנבה הרבה לבבות והיא תמיד תתהה מה היה קורה אם טייריס הליברטון לא היה נפצע, אבל גם בגלל זה אליפות ה-NBA היא הקשה ביותר מכל הענפים הקבוצתיים - זוכה בה מי שמילולית עומדת אחרונה על הרגליים.
