יש אנשים שרגע לפני גיל 80 מבינים שהגיע זמנם להאט קצת את הקצב, ויש את ניל יאנג, שממשיך להוציא אלבומים בקצב שבו צה"ל מקפיץ אותי בצו 8. עכשיו יש לו עוד אחד – Talkin' to the Trees, עם ההרכב החדש, The Chrome Hearts.
לאלבומים המאוחרים של יאנג, בדומה לצווי 8 ששולחים לי, נלווית תחושת דז'ה וו, גם כשמדובר לכאורה במשימה חדשה. אלה פני הדברים גם לאורך עשרת השירים הלא-רעים בכלל המרכיבים את האלבום החדש. ב-Big Change, למשל, מקבלים את אותה גיטרה חורקת ואת הקול הגבוה והסדוק משהו של סנדק הגראנג', שגם כשאינו ביום הכי מבריק שלו, עדיין יודע להפיק ניצוצות. ב-First Fire of Winter, שמגיע לאחר מכן, יאנג עובר לאקוסטית, ועם המפוחית ותיפוף המברשות המדוד נוצרת אווירת התכנסות לילית סביב מדורה.
ואפרופו תחושת דז'ה וו, גם אלבום הקאמבק הנפלא של הקיור מהשנה שעברה הזכיר את השיאים של רוברט סמית' ושות' מאמצע האייטיז ומסופם. Songs of a Lost World כה הפתיע לטובה, שאחריו החליטה הלהקה להוציא גרסה שלו בהופעה חיה, וכעת מגיעה מהדורת הרמיקסים המורחבת שלו – Mixes of a Lost World, שבה פול אוקנפולד, אורביטל, מוגווי ומוזיקאים אחרים מגישים פרשנות אלקטרונית חופשית שלהם לשירי האלבום המקורי. מי שזוכר לטובה את אלבום הרמיקסים המיתולוגי של הלהקה מ-1990, Mixed Up, ימצא בין השניים כמה קווי דמיון.
עוד אחד שכבר השלים אצלי יותר מסיבוב אחד באייר פודס הוא "תיבות אבודות", האוסף הטרי של הראפר סגול 59 (חן רותם), המציין 25 שנות קריירה. רותם, הן בראשית דרכו והן בהמשך, תמיד הקפיד להציג את הפן היותר אינטליגנטי של ההיפ-הופ המקומי: קצת אולדסקולי, אבל עם המון חן וחיוכים. גם כאן יש כמה רצועות ששווה לשים עליהן אוזן, כמו "בומרים" עם שחר חסון ולוקץ' ו"לא גומר ת'חודש" הסופר-אקטואלי המבוסס על סימפול מהקלאסיקה הכיפית של אריק לביא.
