שמונה שנים נמשכה בניית כלא אווין בצפון-מערב טהרן. לוחמי ה"סוואק", המשטרה החשאית בעידן השאה פהלווי, הקימו את מתקני הכלא שקיבל את הכינוי המלגלג "האוניברסיטה", ובהמשך הוצמדו לו התארים הקשים "הכלא האיום" ו"כלא הסוף".
לכאן הגיעו שני סוגי אסירים, שהוחזקו בנפרד: רוצחים שהוכנסו לתאי כליאה קיבוציים, בין 20 ל-40 בכל תא, ומדי שבוע גררו אחד מהם להוצאה להורג. אל חלקו השני, הגדול יותר, הובאו אסירים ואסירות פוליטיים שהואשמו בהתנגדות למשטר או ב"ריגול עבור המשטר הציוני". גם מכאן הוציאו אחד בכל חודש להורג בירייה, בחצר הכלא, לעיני האסירים בתאיהם.
מרינה נעמת, אחת הנידונות למוות, כבר נשלחה לעמוד מול כיתת יורים. ברגע האחרון, סיפרה לי בביקורה בישראל, שלף אותה החוקר הראשי, הסיר את כיסוי העיניים שלה והודיע: "את באה איתי". הוא התחתן איתה, והיא נמלטה ממנו לאחר שנה לקנדה ופתחה דף חדש בחייה.
הליך המעצר בכלא אווין ידוע לשמצה: לאסירים מותר להישאר בבגדיהם הפרטיים. מדי הנידונים למוות (בצבע כתום) יחולקו רק לקראת ההוצאה להורג. במאסר, קודם כל מכניסים לחדרי חקירות, ואז מתבצע הנוהל הקבוע של אינוס אסירים ואסירות בכל גיל: להכניעם ולהבהיר בברוטליות שמעתה והלאה נשללות כל זכויות היסוד.
מזיאר בהארי, עיתונאי בריטי יליד איראן, כתב את הספר "ואז הגיעו גם אליי", שבו תיאר את הזוועות שעברו על בני משפחתו – אביו נעצר ועונה עוד בתקופת השאה, ואחותו מרים נזרקה לכלא בתקופת חומייני, ומתה מעינויים אלימים. הוא עצמו נעצר בהפתעה בעת שכיהן כעיתונאי, שליח ה"ניוזוויק" לטהרן, נשלח לכלא וספג עינויים.
לאורך השנים, עשרות אסירות צעירות נזרקו לכלא, נכנסו להיריון בחקירות והשלטונות אילצו אותן לעבור הפלה. רק כאלה שהצליחו לברוח מאיראן סיפרו את סיפוריהן המבעיתים.
לפי שעה, הכלא עומד על תילו. מטוסי חיל האוויר הפציצו אתמול רק את שעריו, כאילו מפלסים את דרכם של המפגינים על הקרקע להיכנס ולחלץ את אלפי האומללים. נזכרתי אתמול בסיפורה של הצלמת הקנדית, זהרה קאזמי, שנתפסה מתעדת את שערי הכלא. היא הוכנסה לאגף האסירות, עברה עינויים קשים במיוחד (בגלל אזרחותה הכפולה) ונפטרה מנזק מוחי.
אלא שהדרך הזו עוברת דרך החומות, שמאחוריהן גדודי סוהרים ואנשי המשטר. אף אחד בעולם לא יוכל לטעון שההחלטה להפציץ את אווין לא מוצדקת. אבל האסירים לא יוכלו לברוח בלי סיוע מבחוץ.
רזא פהלווי, בנו של השאה, היה אתמול חלוץ המגיבים על תקיפת שערי "כלא הסוף". חשוב להקשיב לו, כי הוא מצטייר כמועמד (לפחות בצמרת הממשל בוושינגטון) הבולט ביותר להנהיג את איראן במקרה של מהפכה. "אני יכול לתאר לעצמי", אומר פהלווי, "אילו מחשבות עולות עכשיו במוחו של האסיר בכלא כשהוא שומע על הניסיונות לחלץ אותו".
במאסר, קודם כל מכניסים לחדרי חקירות, ואז מתבצע הנוהל הקבוע של אינוס אסירים ואסירות בכל גיל: להכניעם ולהבהיר בברוטליות שמעתה והלאה נשללות כל זכויות היסוד