אם נראה כרגע שהמלחמה עם איראן הסתיימה, ברור לכולנו שאיום הטילים – איראניים או חות'ים לא הוסר, כיפות הברזל מיירטות, והכותרות ממוקדות בשמיים, אבל האדמה בוערת. ברגעי חירום העיניים מביטות למעלה, אבל מי שמבקש להבין מהו באמת "עורף אזרחי" צריך להוריד מבט לקרקע. שם מתגלה האמת המרה: העורף אינו עורף, לפחות לא עבור כולם. בחברה הערבית, זו מציאות יומיומית. לא צריך מלחמה כדי לדעת שאין מיגון, שאין שוויון, שאין תחושת ביטחון. זה נכתב בלא מעט דוחות, ולא מעט מכתבים נשלחו לכל הגורמים הרלוונטיים, אבל המלחמה הנוכחית חידדה את המציאות הזו עד כאב. מי שיש לו מקלט, מוצא בו מחסה, מי שאין לו נשאר עם ההלם.
לפי הנתונים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מחודש יוני האחרון 76 אחוז מהאזרחים הערבים בישראל חיים ביישובים שאין בהם אפילו מקלט ציבורי אחד, וגם שם לרוב מדובר במתקנים מוזנחים או לא נגישים. ב-60 אחוז מהיישובים הערביים בצפון אין מקלטים ציבוריים. כך נראית מדיניות של הפקרה, לא מחדל נקודתי. ומה קורה ביישובים הבדואיים הבלתי מוכרים? אפילו אזעקה אין. מי שרץ עם ילדיו תחת שמיים פתוחים כשטילים חוצים את האוויר, מקבל את החותמת הסופית שהוא אזרח סוג ב'. בשבוע האחרון רץ ברשתות החברתיות סרטון שבו רואים בדואי גורר גמלים במהירות כדי למצוא מרחב מוגן. ראיתי את התגובות, הרי מה יותר מצחיק מבדואי עם גמל שרץ במהירות, לא? נסו אתם לברוח עם גמלים כשמסביב נופלים טילים, לא בטוח שתמשיכו לצחוק.
אבל הסכנה אינה רק חיצונית. גם בלי טילים אין ביטחון. מתחילת השנה נרשמה עלייה של כמעט 28 אחוז במספר הנרצחים בחברה הערבית ביחס לשנה שעברה – נכון להיום אנחנו עומדים על 127 מקרי רצח מתחילת השנה, בהם 11 נשים ותשעה ילדים. אבל מספר מקרי הרצח הוא רק קצה הקרחון. בתקופה האחרונה חלה אסקלציה באופן הפעולה של ארגוני הפשיעה. מה הקשר בין המלחמה לארגוני הפשיעה? החברה הערבית ענייה יותר, מודרת יותר, ופגיעה יותר – והמלחמה מעמיקה את הפערים. משפחות מאבדות הכנסה, עסקים קורסים. מדיניות ההלוואות של הבנקים מקשה עוד יותר: אין אשראי, אין הלוואות, אין גישה למערכת הפיננסית, וכשאנשים נחלשים נכנסים ארגוני הפשיעה. לא מדובר רק בעבריינות – אלא במנגנון אלטרנטיבי של שליטה, כלכלה וסמכות שמגדילים את מעגלי הפשיעה, והמדינה שותקת.
ואיפה המשטרה? היא נוכחת – אבל לא במקום שצריך. היא עסוקה ביישום הנחיות השר לביטחון לאומי: החרמת רמקולים במסגדים, מעצרים על רקע "הסתה", וניהול תודעה במקום ניהול ביטחון. בתוך כל זה, נולדת תחושת ניכור עמוקה. לא רק שאין מיגון, יש שנאה והסתה וגזענות, ולגיטימציה שלטונית לכל אלה. החיים שלנו פחות חשובים כשאנחנו נרצחים, וכשאנחנו תחת אש - אנחנו גם פחות חשובים.
זו לא שאלה של יכולת אלא של תפיסה ועדיפויות – הממשלה משדרת בעקביות שיש כמה סוגי אזרחים. אבל היום גם החברה הישראלית מתחילה להבין: העורף לא באמת מוגן והמדינה לא עומדת מאחורי כל אזרחיה. לכן כשהמנהיגות הפוליטית, ובמיוחד בממשלה הזו, מסיתה בעקביות נגד האוכלוסייה הערבית – אל תתפלאו כשמונעים מערבים כניסה למקלט, כפי שקרה בשבוע האחרון, או כשקוראים קריאות שמחה למותנו. כששיח ציבורי הופך להסכמה שקטה להדרה וגזענות, זו לא תקלה אלא תוצאה ישירה של מדיניות.
מהמלחמה הזו יש לצאת עם הרבה שאלות על ערכיות, על הומניות, על שוויון בסיסי. שאלות על מהי אזרחות ומהו חוסן. אחרת אף פעם לא יהיה פה טוב יותר.
ראויה חנדקלו היא ראש מטה המאבק בפשיעה ואלימות
החיים שלנו פחות חשובים כשאנחנו נרצחים, וכשאנחנו תחת אש - אנחנו גם פחות חשובים
