כשקיבלתי בזמנו מחברת התקליטים את "השמחות שלי", האלבום הפרסי שהוציאה ריטה ב-2011, לא בטוח שהאזנתי לו יותר מפעם אחת. למיטב זיכרוני, גם לא כתבתי עליו אז. אתמול (ג'), אחרי שהוכרז על הפסקת אש מול איראן, התפניתי להאזין לו, ואז עשיתי זאת שוב. לריטה יש חלום להופיע באיראן; לא בטוח שהוא יתגשם בימינו, אבל 12 השירים המרכיבים את האלבום (שלושה מהם בעברית) בהחלט יכולים להוות את ליבת ההופעה המדומיינת הזו.
ריטה, יחד עם חברי כנסיית השכל עמי רייס ורן אלמליח, חזרו אל כמה מהשירים שהזמרת שמעה בשפת אמה בארץ הולדתה. ריטה מעולם לא הסתירה את שורשיה, וגם לאלבומיה "הרגילים" התגנבו הדים פרסיים, אבל כאן היא ממש חגגה את המורשת שלה.
ההפקה הנהדרת של רייס ואלמליח משלבת בחוכמה בין מזרח למערב והופכת את השירים – בהם "שאנה" (מסרק), "גולה סאנגם" (פרח מאבן שלי), "שאה דומאר" (החתן המלך) ו"אוסטה קארים" (אלוהים רחום) – לחגיגה שקשה לעמוד בפניה, גם אם לא מבינים מילה. בדומה לאלבומי הכוויתים של דודו טסה, היופי המתגלה כאן מציע שפע אותנטי. זו לא מוזיקה שמתחנפת לתיירים.
ריטה הגיעה לאלבום הזה בנקודה מעניינת בקריירה שלה. אחרי האלבום "רמזים", שטייל בגבולות הגזרה המוכרים שלה והחזיר לה את הביטחון, היא הרשתה לעצמה לצאת להרפתקה שכולה שחרור: פחות דיווה שמבקשת להרשים עם הגשה מלאת פאתוס, ויותר זמרת שמגיעה ממקום כן. להישג תורמים גם הנגנים המעולים שגויסו למשימה, ובהם, לצד רייס ואלמליח, המתופף אביב ברק, הגיטריסט עופר קורן, איתמר דוארי בכלי הקשה, יוני דרור בכלי נשיפה (שלוקח את העסק לא פעם לכיוון מעט כלייזמרי, כמו ב"את כתפיך") ומארק אליהו בקמנצ'ה, בסאז ובלאוטה טורקית, שמשלים את הטאצ' של מוזיקת עולם.
המחסום השפתי הוא זה שכנראה מנע מ"השמחות שלי" להיות להיט גדול יותר. נראה לי שהגיע הזמן לתת לאלבום הזה צ'אנס נוסף ולנסות לקחת חלק בשמחה של ריטה – לפחות עד הסבב הבא.
