השבועיים האחרונים היו עמוסים מאוד לזמרת דיקלה. הבנות שלה, רנה (שבע) ו-ויקטוריה (שנה וחצי), נשארו בבית שבמרכז תל-אביב, והצטרפו אליהן גם שני האבות – שלומי אלקבץ (של רנה), שהגיע עם בן זוגו, ושמשון שושן (של ויקטוריה).
"האווירה הייתה דומה למה שהיה בקורונה", אומרת דיקלה. "היה הרבה זמן משפחה ביחד: דיברנו, בישלנו, שיחקנו. הילדות שיחקו ביניהן בחדר. לפעמים אחד מאיתנו היה לוקח אותן לשחק מתחת לבניין. וכמובן, אכלנו הרבה. שלומי ושמעון בישלו. שלומי הכין דגים לפי מתכונים של הסבתות שלו, ושמעון עשה סופריטו, אורז ואפונה. אכלנו גם הרבה ארטיקים כדי להתנחם".
ואיך היה מצב הרוח?
"אחרי מה שהרגשתי בשנה וחצי האחרונות, משהו בגב התיישר. חזרנו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. פתאום חזרה בי היכולת להאמין במערכות, בטוב. העזרה של טראמפ הביאה לי משב רוח של נאמנות, שיתוף, אחריות, אכפתיות. זה לא אומר שאני שוכחת את החטופים ואת מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר, אבל ממקום של אובדן אמון במערכות באופן טוטאלי, יש נקודת אור ונקודת התייחסות קצת שונה".
דיקלה הרבתה להאזין להרצאות ולפודקאסטים בתקופה הזו. "האזנתי לעתידן דוד פסיג, שבודק ומסביר איך מערכות מתנהגות לאורך זמן. מאוד מעניין. אני גם שומעת הרבה הרצאות על היסטוריה, מדע והמזרח התיכון. אני מאזינה לד"ר מוטי קידר, מומחה לתחום, שמסביר איפה אנחנו עומדים מול האיסלאם, וגם להרצאות של רבנים".
ומה המסקנות?
"יש לנו קרובי משפחה שלא מקבלים את קיומנו. ישמעאל הוא הבן של אברהם, ועשו הוא האח של יעקב, ואנחנו קשורים בקשר דם. אני מקווה שכולם יחזרו בתשובה בסוף. השלטון הזכרי מביא המון דין, המון כוחניות, המון מאבקים על כיבוש. יש בו משהו שרוצה כל הזמן לכבוש, להשתלט, ובסופו של דבר הכל מתפוצץ, וזה מפחיד נורא. מאז שטראמפ נכנס לסיפור, משהו בי נרגע. הרגשתי שהיה טורף בבית, והרגנו אותו, ועכשיו אפשר להסתובב בבית חופשי"
