בהצהרתו אתמול בבוקר אמר דובר צה"ל, ש"מילים לא יכולות לתאר את הכאב" של משפחות הנופלים באסון שלשום בחאן-יונס. ואכן, אחרי שהוסיף כי "הלב והמחשבות שלנו איתכם" הוא עבר גם לפעולה פיזית, כשהרים את ידו הימנית באיטיות והניח אותה על מרכז החזה, במה שנראה כמו ניסיון של צ'אט ג'י-פי-דפרין להפגין מחווה אנושית. עם יד על הלב, מי שלא יודע לשים יד על הלב בלי שזה ייראה כמו תרגיל רע בקורס משחק מול מצלמה, עדיף שיישאר עם המגבלות המוכרות של המילים.
מאידך, המאמץ המגושם של דפרין כמו סימל את הלך הרוח בסיקור מותם של שבעת הלוחמים. מועד הפרסום של התקרית נתפס כמעין הנגאובר אחרי חגיגות הפסקת האש מול איראן, אבל האבולוציה שעברה הטלוויזיה ב-21 החודשים האחרונים ביחס למות חיילים וגם אזרחים כבר נטועה עמוק בהרגלים שלה: העצב והכאב בהחלט שם, והאותנטיות שלהם לא מוטלת בספק, אך הם גם נתפסים כשגרה ומטופלים כמו רוטינה.
הראיה לכך לא נמצאת רק בתוכניות האקטואליה, שם מרחב הזמן שבו הצער והיגון תופסים את מלוא החמצן צומצם למינימום: הציבור התעורר לבוקר שבו נחרבו שבע משפחות במלחמה שרחוקה מקונצנזוס, ותוכניות הפריים-טיים הקלילות בערוצים המסחריים וגם בשידור הציבורי לא משו ממשבצתם. דרך ארוכה עברה כלכלת האֶבל, מאז שפתיחת העונה הקודמת של "הכוכב הבא" בוטלה בגלל שני חללים ועד למצב שבו הדמעות של רוני דלומי ב"רוקדים עם כוכבים" לא נדחות מפני הדמעות של אמא שאיבדה את בנה.
מעמדו הנוכחי של האסקפיזם, שכמובן נובע מחשיבותו הכלכלית ולא מאיזו אידיאולוגיה בנוסח "חשוב לבדר את העם" (אם זה היה נכון, היו משדרים בצהריים סדרות חמודות ולא ברברת של מומחים לענייני הכל), משפיע גם על אפקטיביות הטון הביקורתי שנשמע אתמול בערוצים שאינם מזוהים עם השלטון (לפחות בהקשר העזתי): כמו שאנשים מבינים אם קרה משהו לפי מצב הרוח של השירים ברדיו, כך גם שידורן של תוכניות הריאליטי והשעשועונים ביום כזה מהווה ברומטר של יכולת ספיגה והכלה. זה לא אומר שאין טיעונים לגיטימיים ומעלה בעד המהלך, אבל אז קצת יותר קשה להתלונן על "נרמול".
מצד שני, ניכר שגם המסך פשוט התעייף מלנהל את הדיון על המלחמה בעזה, שלא השתנה במילימטר גם אחרי שמטוסי צה"ל הפציצו בטהרן. כמו מתאגרפים בסיבוב האלף, נעים הדוברים והדוברות המותשים סביב אותם טיעונים מעגליים, חובטים באוויר ומחכים שהפעמון יצלצל כדי שיוכלו לנוח ולשתות קצת תדרוכים מהצד המועדף לקראת הסיבוב הבא. בינתיים כולם יודעים מי חוטפים נוק-אאוט.
בקטנה
הקטע של שרים ישראלים (נניח עמיחי שיקלי), להתראיין בשפה שהם לא שולטים בה אצל מראיינים עם ניסיון של 200 שנה בתחום (למשל פירס מורגן), מתגלה כאחד התחביבים המשונים והתמוהים של התקופה. רק שלא יפסיקו עם זה בטעות.
