רק בישראל בשבע בבוקר יושבים בממ"דים בזמן שארבעה אזרחים נהרגים מירי טיל בליסטי שמחריב לאבק בניין באמצע העיר, ובשבע בערב כבר רצים בטיילת ויושבים בבית קפה כי יש הפסקת אש. רק בישראל לוקח בדיוק שעתיים מרגע שמתחילה מלחמה מול האויבת הכי גדולה שלנו ועד שמתנדבים מגיעים לנקות ממ"דים או להפוך חניוני ענק לעיר אוהלים. רק בישראל אפשר לצחוק על פיקוד העורף כי הם הבטיחו טיל שבכלל לא הגיע בהתרעה המוקדמת. יכולת ההסתגלות שלנו היא בלתי נתפסת. אחרי 12 יום של אזעקות בלתי פוסקות, אלפי אנשים שאיבדו את ביתם ו-29 הרוגים בעורף, פשוט קמים בבוקר והולכים לעבודה. שולחים ילדים לבית הספר ולגן. כאילו היה זה רק חלום רע. כוח החיים הזה הוא מבורך, וכנראה הוא חלק מהותי מהחוסן שלנו כחברה, אבל לעיתים הוא רק מעטה דק הפרוש על מציאות בלתי אפשרית.
בלב הערים הגדולות בישראל עוד ניצבים אתרי הריסות שהיו פעם בית. חלקם נחרבו מפגיעה ישירה, חלקם מהדף. המקום הכי בטוח, הכי אינטימי, הופך לגל אבנים של בטון ומתכת. עדות דוממת למלחמה שהתחילה ונגמרה בזמן שמיצמצנו. מיפוי אתרי ההרס מלמד על כוחם של החיים האנושיים: בית חולים, מעבדת מחקר, תיאטרון, בית אבות, גן ילדים: כולם היו למטרות. כל אחד מהם הוא תזכורת לחיים נורמליים. למי שאנחנו באמת. לא רק מכונת מלחמה, אלא חברה של תרבות, מחקר, רפואה וחסד. ועכשיו צריך לשקם, לתקן, להקים מחדש. להיזכר מי היינו.
אבל ישנו גם ההדף הפנימי. המחיר הדומם, הכביכול קטן, של מי שרק רצה למקלט, של מי שרק לא נרדם בלילה, של מי שרק הרטיב במיטה כי פחד. המחיר האילם של הסטרס, של העייפות, של האדישות המוזרה או העצבנות הנוירוטית שהם כולם הנפש שזועקת שדי לה. ודווקא כי הכל כביכול חזר לשגרה, צריך לשים לב במיוחד לנשמה. כי הימים הללו נרשמים בנפש ובגוף. הם לא מתאדים, הם לא נעלמים. 12 הימים הללו היו כל כך דרמטים וקיצוניים. הם טילטלו אותנו בין תחושת ניצחון ואופריה לבין פחד מוות וחוסר ודאות, שקשה לזכור שיצאנו ממלחמה אחת למלחמה אחרת. שיש חיילים בעזה ויש חטופים בשבי ויש מפונים שעוד לא שבו הביתה. לא מבת-ים וראשון-לציון, אלא מבארי וניר עוז. שכבה על שכבה של טראומה.
העורף הישראלי חזק. חזק משחשבנו, חזק משחשבו אויבנו. ועכשיו נסגר פרק אחד, אולי. רק כשכל החזיתות תשקוטנה ונפסיק למנות את הימים של המלחמה הגדולה שאנו בתוכה, נצליח לספר מה קרה פה. נצליח להבין מה המשמעות של להיות הדור הראשון של 7 באוקטובר.
יכולת ההסתגלות שלנו היא בלתי נתפסת. אחרי 12 יום של אזעקות בלתי פוסקות, אלפי אנשים שאיבדו את ביתם ו-29 הרוגים בעורף, פשוט קמים בבוקר והולכים לעבודה. שולחים ילדים לבית הספר ולגן. כאילו היה זה רק חלום רע
