פליטים // רות אלמוג } מכון הקשרים } 225 עמ'
'פליטים' עשוי קטעים או סיפורים — ואולי מוטב לומר, שרידים — מתוך שלמות גדולה אחת, מתוך איזו הגדה נכחדת, אולי מתוך מיתולוגיה רבת-פנים ואירועים. הספר מוקדש לתולדות משפחתה מצד אביה הרופא יעקב לומפ, יליד הכפר שמלנאו שבגרמניה. בכתיבה רגישה, בלב מתכווץ מכאב, משתקפת בספר תרבות בת מאות שנים - עולם גדול של דת ומסורת והליכות-חיים וזמירות — על סף מלחמת העולם השנייה; הספר נושא קינה על עולם זה ואף משרטט את תמונת ההגירה והפליטות של בני משפחת האב באירופה, בישראל (פלשתינה) ובארה"ב אחרי המלחמה. בהומור, ברחמים ובכבוד מספרת הסופרת על פגישות שהיו לה עם בני משפחת אביה, הפליטים, המפוזרים בתפוצות – כשברי מראה בדרך חייה: "הדוד ארווין", "דודה פאולה חוצה את האוקיינוס", "סבתא ניימה". כולם, כאמור, בני משפחת אביה.
אלמוג בונה בספר ענף משפחתי לבית אבא המקיף כמה דורות כשהיא משתדלת לציית בקפדנות לחוקי המחקר והאמת ההיסטורית, המידע האמין, העובדות, ואף נעזרת לשם כך ב'יד ושם'. היא מייחסת לכל אלה ממד כמעט מיסטי, ומצפה שהוא יהיה בעל כוח השפעה עצום על סערת נפשה. בדרך מופלאה, סממני הריאליזם החיצוניים האלה חדלים באיזה שלב להיות חשובים. שכן במהלך הספר מציאות מתערבבת עם בדיון והכל נעשה למיתי, לכלל אנושי. ומן המשפחה שלה — בפואטיקה חד-פעמית, מקורית, במקצב ובצליל — עושה אלמוג קוסמוס שלם, מיתוס החל על כל מקרה פרטי, כיוון שאינו חל בעצם על מקרה פרטי כלשהו.
ברומנים שלה, בסיפוריה, בנובלות שלה, אלמוג מספרת באלף ואחת צורות את אותו הסיפור: אהבתה קורעת הלב לאביה שנפטר והיא אז צעירה לימים, הלומה, משותקת ואובדת עצות. החסר שלו מקבל בספר זה ממדים מיתולוגיים והוא מלווה בחשיפה של פסיכולוגיה מסובכת עם חרטה, בושה וכיסופים אל דבר מה הנמצא תמיד מנגד, מרחוק. אלמוג לא יכולה לחיות בלי אביה, וגם לא נוכח צילו ולעומת שלמות, מלאות ומרכזיות מתמשכות של הוויה חסרה זו בחייה. "זהו", היא כותבת, "מקום-הפצע אשר בכוחו נעשיתי סופרת". והלוא כל סופר-אמת נעשה סופר באשמת פציעה קשה כזו או אחרת, בבחרותו או בילדותו, וכעומק הפצע תנופת המספר או כעוצמת הפגיעה כן כוח הזעקה ותחושת התלישות, הזרות, הניתוק, החיים בפאתי המציאות.
והנה, מכאובה זה שנראה ללא ריפוי מוצא את נוסחת הפתרון שלו בספרה הנוכחי, שכן הספר מגשים אולי מין ניסיון אחד, אחרון — בכל זאת להכות שורשים במציאות ולהיטמע בה, ולהסיר את העול הנורא — וזאת באמצעות שחזור חייה מתוך המקום, בית אבא, שממנו היא באה. אלמוג מבקשת לחזור בפועל, הלכה למעשה, אל מקורותיה, כפליטה הנאחזת באבני הבית.
ספר זה, אם כן, עושה טרנספורמציה בכיוון ההפוך: הוא מספר כיצד הסופרת מנסה הפעם דווקא את קרקע הממשות. כיצד היא מייחלת להשפעה תרפויטית לנפשה הפצועה בתוך מציאות החיים הארצית, האמיתית, כפי שבא לידי ביטוי בהתחקות שלה, המדוקדקת, הבלשית, אחרי הענף המשפחתי של אביה. היא כמו מצפה שספר זה, עם ההתוודעות האובססיבית למשפחת אביה, ישיב אותה לכלל השייכות, ייהפך כל כולו למחזור הדם, לנשימה העמוקה, בתוככי גופה. ותוכן חדש וטמיר זה בחייה, ימזוג סוף-סוף אל נפשה מנוחה, נחמה ופיוס. יש לומר כי לא רק אל אלה האחרונים היא מתאווה מהלך כל חייה, אלא גם להרגשת החופש שלה ליצור. ומדובר באמנות שביסודה יש כמיהה ליחסים של סולידריות ואמפתיה וחמלה בין בני האדם, כאלה שמחויבות עמוקה כלפיהם טבועה בספריה של אלמוג, כמו גם באישיותה הקורנת.
אלמוג היא ילידת 1936. היא גדלה בתוך תרבות גרמנית עשירה ועתירת ידע — בת להורים רופאים, דתיים, שעלו ארצה בשנות ה-30, ולאחר נדודים התערו במושבה פתח-תקווה ועסקו ברדיית דבש. שם המשפחה לומפ מופיע, היא מספרת, בסיפור אירוני קטן ביצירה 'תמונות המסע' מאת היינריך היינה. אלמוג אף ציירת ואת כריכת הספר מעטר ציור שלה.
הספר עצמו מלווה בצילומי משפחת אביה, יש בו קיטוע ופיצול המאפיינים את רוב ספריה, הוא מחולק לסיפורים עם כותרות כיחידות בפני עצמן. מסירת המידע המשפחתי אינה כרונולוגית והאירועים אינם באים לפי סדר התרחשותם. בסוף הספר יש "נספח" שמוסיף מידע מפורט על האב האהוב, התומך, שממנו עולה דיוקן של איש רעים להתרועע, נדיב, חם ואנושי לאין ערוך. "צדיק" כינוהו הכל. ואחריו יש שיר קינה שלה על בני משפחתו שנספו בשואה. הספר 'פליטים' מעשיר את השפה המדוברת, כמו גם את החיים שלנו, בריתמוס רגיש, אנושי, דק ומורכב. •
בספר מציאות מתערבבת עם בדיון והכל נעשה למיתי, לכלל אנושי. ומן המשפחה שלה עושה אלמוג קוסמוס שלם
