הגענו ל-7 באוקטובר בגלל קונספציה מוטעית. רבים מדי, נתניהו בראשם, התמכרו לה. לא רצינו לשמוע את ההצהרות המאוד-גלויות מעזה על השמדת ישראל והשמדת יהודים. רצינו להאמין שאפשר לקנות את חמאס בכסף. הייתה אשליה שהשגשוג ברצועה, מרכזי הקניות, החופים המלאים, 20 אלף העובדים, הם התרופה להצהרות ההשמדה. קונספציית ההרגעה הפכה לקונספציית ההרדמה.
האם עכשיו אנחנו באותו מצב? כשהמודיעין האמריקאי מציג חוות דעת שמתקני הגרעין לא הושמדו, ומדובר בעיכוב של חודשים אחדים - אנחנו ממאנים לשמוע. וכשרפי מירון, שכיהן כסגן ראש הוועדה לאנרגיה אטומית וסגן ראש המל"ל אומר ש"כל זמן שאין לנו מידע חותך ברמת ודאות גבוהה [שאין לאיראנים עוד נגישות לחומר מועשר] - איננו יכולים לשקוט על השמרים" - אנחנו שוב מסרבים להקשיב. משום שבין דאגה להרגעה אנחנו מכורים לאחרונה.
1 צפייה בגלריה
(ממדאני, מועמד הדמוקרטים לבחירות בניו־יורק. היהודים מעניקים לגיטימציה לכל גזען, אם הוא מחופש לפרוגרסיבי | צילום: גטי אימג'ז, Michael M. Santiago)
יש הישגים. ישראל החזירה לעצמה את כוח ההרתעה. ייתכן שצודקים אלה שטוענים שהפגיעה בפרויקט הגרעין האיראני רצינית. אבל בטהרן נותר על כנו משטר האייתוללות. המשימה לא הושלמה. בקרוב אמור להתחיל השלב הבא, בתקווה שאכן יתחיל, של המו"מ. לפיד הציג את חמשת התנאים להסכם מוצלח: הוצאת האורניום המועשר אל מחוץ לאיראן, הפסקת העשרה, השבתת הצנטריפוגות, ביטול תוכנית הטילים ופיקוח ללא הגבלה. האם זה יושג? טראמפ הוכיח שהוא יודע לא רק לדרוש אלא גם לממש ולכפות. צריך לקוות, להתפלל, שאותו טראמפ יתגלה גם במו"מ.
תקשיבו למילאני
בתחילת 21' הייתה איראן על סף פשיטת רגל, בגלל הסנקציות שהטיל עליה טראמפ. אחד הצעדים הראשונים של ממשל ביידן היה ביטולן. איראן נשמה לרווחה. היא לא נדרשה לספק שום תמורה. מאות מיליארדים החלו לזרום לקופתה. כדי להוסיף חטא על פשע החזיר ביידן את רובּ מאלי, השליח האולטרה-פייסן, לראשות צוות המו"מ על הסכם גרעין חדש. מאלי, להזכיר, הודח בסופו של דבר (האירוניה היא שדווקא עיתון איראני פירסם את הסיבות להדחה). יותר משייצג מאלי את ארה"ב מול איראן, הוא ייצג את איראן מול ארה"ב. הממשל המשיך לדהור, ואפילו שקל להוציא את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור. עד כדי כך.
באותם ימים, של שלהי 21', כשהסכם גרעין חדש נראה קרוב מאי פעם, פגשתי את פרופ' עבאס מילאני. "לא יהיה הסכם חדש", הוא אמר לי. הופתעתי. מילאני היה אז, והוא עדיין, ראש התוכנית ללימודים איראניים באוניברסיטת סטנפורד. "השלטון בטהרן לא מעוניין בהסכם. הוא מעוניין בכניעה אמריקאית", טען אז באוזניי, "ובכלל זה פיצויים בסך מאות מיליארדים על ההפסדים שספגה איראן כתוצאה מהסנקציות שהטיל טראמפ". התייחסתי קצת בספקנות, למרות שמילאני נחשב לאיש האקדמיה הבכיר ביותר בתחום האיראני. מתברר שהוא צדק. ארה"ב ביצעה באותם ימים כל טעות אפשרית. ההמשך ידוע. היא גם העניקה לשלטון האייתוללות זרימה מחודשת של הון, גם לא השיגה הסכם, וההון האדיר סלל את הדרך לחיזוק טבעת החנק סביב ישראל. אחת התוצאות היא 7 באוקטובר.
מילאני לא שייך לאסכולה המטורללת הדומיננטית - באקדמיה המערבית, והאמריקאית בעיקר - של תמיכה בחמאס ושנאה למערב. הוא על הקרקע. השבוע הוא אמר, בדרך הברורה והישירה ביותר: "ללא שינוי משטר מצד העם האיראני, עבור העם האיראני, לא יכולה להיות יציבות ארוכת טווח". והוא גם הבהיר, למען הסר ספקות: "רק משטר דמוקרטי באיראן ישים קץ לאיום הגרעיני". הוא כבר צדק פעם אחת. יש סיכוי סביר שהוא צודק פעם נוספת.
לא נסלח על ההפקרות
זה היה מופע כואב של עורמת ההיסטוריה. הלכנו לישון ביום שלישי עם תחושה של אופוריה: ישראל הביסה את איראן. נכון שיש סימני שאלה. נכון שהמודיעין האמריקאי טוען שמדובר בהישג מוגבל.
נכון שגם בישראל יש קולות דומים, של מומחים. ועדיין, זכינו ל-12 ימים של ישראל שחוזרת לעצמה. והתעוררנו ביום רביעי בבוקר לנחיתה אכזרית מאוד על קרקע המציאות, עם הידיעה על שבעה חיילים שנהרגו בחאן-יונס.
הם נהרגו במלחמה הצודקת ביותר שהפכה למיותרת ביותר. הם נהרגו במלחמת התשה שרוב הציבור כבר לא רוצה בה. הם נהרגו כדי שהקואליציה שאמורה לדאוג למשרתים תמשיך את הדאגה למשתמטים. הם נהרגו משום שאת ממשלת ישראל מובילים באף נציגי הימין האנטי-ציוני שכופים על הממשלה את האסטרטגיה המטומטמת ביותר בתולדות ישראל.
לא רק הרוב בציבור יודע. גם שרים רבים יודעים. בשיחות רקע הם רוטנים. מול מיקרופון פתוח הם אומרים דברים הפוכים. ח"כ משה גפני, דווקא הוא, הוא היחידי בקואליציה שהעז לומר את הדברים. אבל אנחנו בעידן שתיקת הכבשים.
ועוד משהו. יש בכיר אחד, בכיר מאוד, שאומר בשקט דברים חמורים יותר מאלה שאמר השבוע גפני. הוא כל כך בכיר, שהוא בעמדת השפעה על נתניהו ועל הקואליציה. אבל הוא הזדרז, פומבית, לגנות את גפני. ההיסטוריה לא תסלח לו, וגם לאחרים, על ההפקרות הזאת.
קודם לכבוש את מנהטן
זה מדהים, אבל זמן לא רב לאחר ההפגנות המטורללות ביותר, האנטישמיות ביותר, הפרו-חמאסיות ביותר, באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, אחד מהתומכים המובהקים שלהן נבחר ביום שלישי למועמד המפלגה הדמוקרטית לראשות עיריית ניו-יורק. דקות לפני שפורסמו התוצאות קראתי ניתוח מפורט של אחד המומחים לענייני בחירות בארה"ב, שהסביר מדוע אין שום סיכוי בעולם שזוהרן ממדאני ייבחר. ואז הוא נבחר. בינתיים הוא רק מועמד המפלגה הדמוקרטית. אבל סיכוייו של דמוקרט להיבחר לראשות העיר כמעט תמיד טובים יותר.
היריעה קצרה מלציין את הרקורד האנטי-ישראלי, ולמעשה, אנטי-אמריקאי, של ממדאני. החל מבית הגידול - אביו, פרופ' מחמוד ממדאני מאוניברסיטת קולומביה, נחשב למטורלל שבמטורללים (ועל עלילותיו מסופר גם בספר "קולוניאליזם התיישבותי") ועד תמיכתו המוחלטת ב-BDS, כלומר בחיסול ישראל.
לפני שבועות אחדים הופיע ממדאני בבית הכנסת "בני ישורון" במנהטן. הוא לא חזר בו משום אמירה עוינת. איכשהו, היהודים מעניקים לגיטימציה לכל גזען, בתנאי שהוא מצליח להתחפש לפרוגרסיבי. לפני כמה שנים ביקשו ממני חברים מאותה קהילה להרצות שם. הרב באותם ימים הטיל וטו. עבדכם הנאמן לא עמד במבחן הפרוגרסיביות.
עד מתי תשתקו?
חוליגנים הגיעו ביום רביעי בערב לכפר מאלכ, ליד רמאללה, כדי לבצע פרעות. הצבא הגיע אחריהם. שלושה פלסטינים נהרגו. זו כבר שגרה שכולה זוועה. שגרה אנטי-ציונית ואנטי-יהודית. כמה ישראלים ייהרגו? כמה פלסטינים נהרוג? משטרת בן גביר לא תעשה הרבה. אבל היכן המתנחלים, שהם הרוב? מדוע הם שותקים על מעשי החוליגנים, שהם בשר מבשרם?
