הריב בין משרד האוצר למשרד הביטחון על התוספת לתקציבי הביטחון השנה ובשנים הקרובות כתוצאה ממלחמת 12 הימים עם איראן אינו על מספרים. זו מחלוקת על אסטרטגיה לאומית: המשך הכנות למלחמות נצח או חזרה לבניית ישראל של כלכלה מובילה וחברה פתוחה.
לפני כחצי שנה הוגש לממשלה דוח של "ועדת נגל", ועדת מומחים בראשות תא"ל במיל', פרופ' יעקב נגל, "לבחינת תקציב מערכת הביטחון ובניין כוח". הדוח נקרא כהמלצה מנומקת לפתיחת מלחמה נגד איראן. "האיום הגרעיני האיראני", נכתב בפרק הסיכום שלו, "הוא איום קריטי שיש לסכלו בהקדם בכל מחיר ובכל דרך". בחלקו התקציבי התמקד הדוח בשאלה בכמה צריכה ישראל להגדיל את תקציבי הביטחון בשנים הקרובות כדי לבצע משימה זו, כלומר "למנוע את התגרענותה הצבאית של איראן, לפגוע ביכולות הייצור הצבאיות שלה ולפעול לערעור המשטר".
על בסיס ההנחה שמלחמה מול איראן היא בלתי נמנעת ויש להכין את צה"ל אליה, המליץ דוח נגל על תקציב ביטחון הקרוב ל-500 מיליארד שקל בשנים 2026 עד 2030. גידול עצום לעומת תקציבי הביטחון שנתיים נטו – לא כולל סיוע אמריקאי - של 63 מיליארד שקל בממוצע בשנים שקדמו למלחמת חרבות ברזל. תקציב הביטחון הענק ל-2025, 110 מיליארד שקל לפני כספי הסיוע, כבר שיקף בגודלו את המלצות ועדת נגל, גם אם לא במדויק. כעת דורש משרד הביטחון תוספת של עשרות מיליארדים השנה ובשנים הקרובות.
הדרג המקצועי הבכיר באוצר, מהמנכ"ל, דרך ראש אגף התקציבים ועד הרפרנט לתקציבי ביטחון, דוחים את הדרישות הללו. הנימוק הבולט: המבצע הצבאי לשחרור ישראל מהאיום האיראני כבר התרחש ובהצלחה כבירה. הוא היה יותר מהיר (12 ימים במקום 100 ימים), יותר קטלני, יותר הישגי ויותר זול מתרחיש הייחוס של דוח נגל. בהסתמך על תוצאות אלו, קובעים באוצר, נכון היה להקטין את בסיס תקציבי הביטחון לשנים הקרובות. על תוספות, מלבד הצורך המובן לחדש את המלאים של אמצעי לחימה לסוגיהם, אין מה לדבר.
אילן פלטו, כיום מנכ"ל איגוד החברות הציבוריות שמניותיהן נסחרות בבורסה בת"א, כיהן בשנים 1985 עד 1991 כסגן ממונה על התקציבים באוצר, המטפל בהכנת תקציבי הביטחון ואחר כך כיועץ כלכלי לראשי ממשלות. בפרק זמן זה נחלץ המשק הישראלי בעור שיניו מהמשבר העמוק אליו דירדרו אותו ממשלות הליכוד שניהלו מדיניות תקציבית מופקרת לצד מלחמה מיותרת בלבנון, אינפלציה דוהרת ומטבע חוץ אוזל. כאשר הונחה בפני ממשלת הרוטציה בקיץ 1985 תוכנית הייצוב – למעשה תוכנית ההצלה הגדולה – לכלכלת ישראל, הודגש שהצלחתה תלויה בקיצוץ חד בתקציב הביטחון, למרות היות ישראל שקועה בלחימה בלבנון. בלחץ משרד האוצר, נזכר פלטו, הקיצוץ אושר ויצא אל הפועל: תקציב הביטחון הריאלי ב-1988 היה נמוך לפחות בשליש בהשוואה ל-1985.
האם מהלך דומה אפשרי גם היום?
פלטו: "בהחלט אפשרי. לנוכח השינוי לטובה בתרחיש האיומים על ישראל, בסיס תקציב הביטחון לשנים הקרובות צריך להיות כפי שהיה לפני אוקטובר 2023 ולא כפי שהיה בשנה שחלפה, כשנלחמנו בכל החזיתות".
כלומר, הוצאה ביטחונית מקומית של כ-4% מהתוצר המקומי?
"כן, אלו הסכומים שצריכים להופיע בבסיס תקציבי הביטחון הבאים. את חידוש המלאים של אמצעי הלחימה עדיף לסווג כהוצאה מיוחדת חד-פעמית. החבר'ה באוצר יודעים לחשב בדיוק את שווי המחסור שנוצר ולתקצב אותו".
אבל ועדת נגל המליצה.
"את המלצותיה אפשר לאחסן בארכיון או, אם לצטט התבטאויות לא מנומסות של בכירי האוצר, להשליך לפח. המציאות הביטחונית הרי השתנתה מאז ללא היכר. הקשב רק לדברי הרמטכ"ל, שר הביטחון, דובר צה"ל וכמובן ראש הממשלה. המשק כבר לא צריך לממן בשנים הבאות הוצאה ביטחונית שמגיעה ל-7% ואפילו 8% מהתוצר המקומי. חובה לשחרר משאבים להשקעות בתשתיות, בבריאות ובהשכלה כדי לקדם את פריון העבודה ולתמרץ את הצמיחה - בלי להעמיק את הגירעונות ובלי להזניק את החובות. מה שנעשה בעבר, בשנים 1985 והלאה, אפשר לעשות גם כעת. להחזיר את תקציב הביטחון לשפיות. אני מאוד מקווה שהשר סמוטריץ' מבין את כללי המשחק התקציבי ואת מקומו בו: לדאוג לכלכלה ולהיות מחויב ללא פשרות לעמדת הדרג המקצועי באוצר".
דיברנו על איראן, אבל הלחימה בעזה נמשכת ועלותה האנושית, הצבאית והכלכלית ורק מתעצמת.
"המוצא של תסבוכת עזה אינו בהגדלת תקציב הביטחון, אלא בסיום מהיר של הנוכחות הצבאית שלנו ברצועה. להחזיר את כל את החטופים ולצאת; אין לצה"ל מה לחפש שם".
מתוקף תפקידך אתה קרוב לנעשה בבורסה, והיא חוגגת. האין כאן אופטימיות מופרזת?
"שערי המניות אכן עלו בקצב מואץ, אבל זהו רק סימן אחד לשוק ניירות ערך משגשג. הסימנים האחרים דווקא מדאיגים: מספר ההנפקות החדשות מועט ביותר וחברות ישראליות רבות ומובילות הנסחרות בבורסות זרות לא רושמות את מניותיהן למסחר בת"א. מה שקורה כאן בפועל זו העברת סחורה מיד ליד".
"האסדרה הבורסאית הישראלית", מדגיש אילן פלטו, "לא התאימה למצבנו המיוחד. נראה שהרגולטורים שלנו לא מודעים לתרומה האדירה למשק שהייתה מתחוללת לו 100 החברות הישראליות שמניותיהן נסחרות בארה"ב היו רושמות אותן למסחר גם כאן. שמותיהן הרי מקשטים את ההייטק הישראלי".
וזה מעשי?
"תוך חודשים ספורים ניתן להנמיך את החסמים הבירוקרטיים והרגולטוריים ולאפשר כניסה מסיבית של דם מניות חדש ואיכותי לשוק ניירות הערך שלנו".
בלי הזרמת דם חדש, העורקים של הבורסה בת"א עלולים להיסתם.
על פרשת דרכים
הנה תופעה מדינית ראויה למחקר: למה דמוקרטיות בדרך כלל מגזימות בכוחן הצבאי של דיקטטורות? בעימות הצבאי מול ישראל נחשפה איראן כענק על רגלי חול, כנמר של נייר. תוכנית הגרעין הצבאית שלה לא קיימת עוד, אחרי שבלעה לשווא מאות מיליארדי דולרים. אין לה צבא לוחם, אין לה חיל אוויר, אין לה חיל מודיעין וגבולותיה פרוצים. לפי הערכות של הבנק העולמי, המשק האיראני קופא על שמריו כבר עשרות שנים ונותר הרחק מאחור לעומת מדינות מתפתחות אחרות. רמת החיים הפרטית מידרדרת מחודש לחודש, השחיתות חוגגת, האינפלציה משתוללת, והאבטלה, במיוחד בקרב צעירים, משכילים ונשים, מזנקת.
התוצר המקומי של איראן עם 95 מיליון תושבים היה ב-2023 נמוך בשליש מהתוצר המקומי של ישראל עם 9.5 מיליון תושבים. התקציב הצבאי (לא כולל פרויקט הגרעין הסודי) היה בשיאו כרבע מהתקציב הצבאי שלנו.
המשטר האיראני לא יוכל לשרוד ולא ישרוד את התבוסה הצבאית אם יבחר במסלול של החמרת הטרור, העצמת הדיכוי הפנימי והפניית שארית משאביו המדוללים לניסיונות שווא לשקם את האיום הגרעיני. אין לו עוד 500 מיליארד דולר לבזבז. ראשיו המכונסים בבונקרים בטהרן יודעים זאת, ואם לא יודעים, ידידיהם הסינים והערבים יסבירו ויבהירו להם: אתם רוצים, למרות הכל, להיות מעצמה אזורית מובילה? רוצים להרגיע את העם הזועם? עליכם להסיט את מדיניותכם מהשיגעונות הצבאיים, להפסיק לאיים על ארה"ב וישראל ולהתמקד בבניית כלכלה מודרנית וצומחת.
בשני העשורים הקרובים לפחות עליכם להפנות לכך את מרב תשומת ליבכם. פחות אידאולוגיה ופחות דיכוי, יותר יוזמה עסקית ויותר רמת חיים.
אוצרות הטבע והאנרגיה שלה, אוכלוסייתה הצעירה והמשכילה ומיקומה הייחודי במפרץ הפרסי, הם נכסים יקרי ערך היכולים לחולל צמיחה מהירה מאוד של כלכלתה. אך זו לא תתרחש בלי השקעות זרות, בלי פתיחת המשק לסחר בינלאומי, בלי פירוק התמנון החונק של משמרות המהפכה, בלי החזרת זכויות האזרח וכמובן בלי הסרת הסנקציות הכלכליות הבינלאומיות הכבדות שהוטלו על המשק האיראני.
דבר שלוב בדבר. הרשות נתונה והכל תלוי כעת באיראנים עצמם.
