כמו באשליית ראייה, שבה אותו ציור נראה מזווית אחת כמו עלמה נאה ומזווית אחרת כמו מכשפה מחרידה, כך הם השבועיים האחרונים בישראל. ההצלחה הפנומנלית במתקפה על איראן איפשרה להכתיר את "מלחמת 12 הימים" כניצחון, למרות המחירים הכבדים בעורף, ותחושת הגאווה שהייתה חסרה כל כך מאז אוקטובר 23' חזרה לתפוס מקום. במקביל, במלחמת 630 הימים בעזה 11 חיילי חי"ר שילמו בחייהם ברצועה בזמן מבצע "עם כלביא".
צבא היבשה הגדול והמסיבי נשען על כוחות סדירים ומילואים שחוקים עד דק, נכנס ויוצא מאותן נקודות מגע, ללא אופק ברור לסיום, בעוד הצבא הקטן והחכם בדמות חיל האוויר, המודיעין והיחידות המיוחדות הצליח להוציא לפועל מבצע עשוי לתלפיות במרחק של 1,500 ק"מ מכאן.
הפיצול הזה - בין הצלחה לדשדוש, בין היכולת התכנונית המדהימה מול איראן להפתעה והתגובתיות בעזה – מונח על שורה של שסעים שהתלכדו. השסע הראשון הוא השבר הפנימי בצה"ל שלא ידע לפתח כראוי את צבא היבשה אל מול תעדוף של חיל האוויר והיחידות המיוחדות. השסע השני הוא זה החברתי שאיתו הגיעה ישראל אל המערכה הארוכה הזו. הרפורמה המשפטית והמחאה בעקבותיה חידדו והעצימו את המיתוג של חיל האוויר כ"ישראל הראשונה" ואת החילות הירוקים כ"ישראל השנייה". הקריאות לסרב לשירות מילואים, שהובלו בין היתר על ידי טייסים במילואים, יצרו כדור שלג של השתלחות מצד פוליטיקאים בכוחות הלוחמים ותקיעת טריז בין הצבא הירוק ליחידות האליטיסטיות.
בצה"ל מכירים היטב את האתגר. כמה שעות אחרי מתקפת הפתע על איראן כתב קצין חינוך ראשי תא"ל סמואל בומנדיל למפקדי צה"ל איגרת ארוכה. לא לחינם הוא הדגיש גם את הנושא הזה. "שוב ושוב אנחנו נתקלים באשליה העממית הזו שיש שני צבאות - צבא 'רגיל' שעושה דברים 'רגילים', ולצידו צבא של יחידי סגולה שעושים את הבלתי אפשרי.
"מה שצה"ל וכוחות הביטחון הצליחו לעשות הלילה הוא בגדר מדע בדיוני. ויש הרבה דרכים להסביר אותו", כתב. "אחת הדרכים היא זו: שום דבר מכל מה שבוצע ביממה האחרונה לא יכול היה להתקיים אלמלא היכולת להביא הישגים בחזית הדרומית; אלמלא הפעולות שבוצעו על הקרקע, בתוך הכפרים, בתוך הסבך, מעבר לגבול הלבנון; אלמלא המבצעים המורכבים בנור א-שמס, בג'נין, בשכם. ועוד משהו על העניין הזה של צה"ל: אין שום דרך להעמיד יכולות בתחום הסייבר, המודיעין, האוויר, טכנולוגיות ביטחוניות, פיתוח האמל"ח ועוד - בלי התשתית הרחבה של צבא העם. צבא העם הוא לא אילוץ, הוא אינו כורח, הוא מה שמבטיח את עוצמתנו".
*
המילים הללו נוגעות בעדינות בפצע כואב. גם פצע סוציולוגי שקשור לחברה הישראלית, אבל לא פחות מכך – פצע מבצעי שקשור בראש ובראשונה למדיניות של צה"ל והממשלה. בספרו "צבא ההיי-טק וצבא הפרשים" מתאר תא"ל במיל' גיא חזות איך לאורך שנים תיעדפה ישראל את הרעיון של צבא טכנולוגי ויוקרתי על פני כוחות היבשה, שנדרשים להתחכך עם האויב באופן הרבה פחות זוהר ובמחיר דמים כבד.
"בצה"ל התפתחו בעשור האחרון שני צבאות בדמותה של החברה הישראלית", כתב חזות חודשים לפני 7 באוקטובר, "האחד מייצג את הצד המואר של צופן הישראליות, החדשנות והיצירתיות של אומת הסטארט-אפ. השני מייצג נאמנה את 'הברדק הישראלי' ותרבות הסמוך". הספר ניבא באופן מבהיל את המחיר הנורא של העדפת המערך הטכנולוגי על פני הכשירות המבצעית של חילות היבשה, ואחרי אסון אוקטובר הפך לתנ"ך של רבים מהגנרלים והפרשנים הצבאיים.
אם מלחמת יום הכיפורים הייתה האירוע המכונן של חיל האוויר הישראלי וגרמה לו לחשב מסלול מחדש ולהפוך לאחד הארגונים הטובים בעולם גם בהשוואה לחברות עסקיות, 7 באוקטובר אמור היה להיות קריאת ההשכמה לחילות היבשה. המודיעין וחיל האוויר כשלו, אבל חילות היבשה הם אלו שלא עמדו במשימה בצורה הצורמת ביותר. הכלל "אם נופתע, לא נוכרע", קרס באחת.
השבוע הזה המחיש באופן הכי כואב, הכי בוטה, את הפער. אולי אפילו יותר מ-7 באוקטובר עצמו. אם אז למדנו איך נראה כישלון שהוא תוצר של הזנחה, ב-12 הימים של מבצע "עם כלביא" התברר לנו איך נראית הצלחה שהיא תוצר של מחשבה והשקעה.
"חיל האוויר ביצע יותר מ-1,200 גיחות ויותר מ-600 תדלוקים באוויר. זה מטורף. קשה להפריז בהצלחה של מבצע כזה בלי אף נפילה של מטוס", אומר גורם ביטחוני בכיר. "'עם כלביא' התנהל באיראן עם סיכון מטורף לטייסים ואף אחד מהם לא נשרט, התחזוקה של המטוסים מדויקת, אין שחיקה של המנועים, למעלה מאלף כטב"מים יורטו – ובאותו הזמן אנחנו עם 11 הרוגים בעזה. החברה הישראלית לא יכולה להתמודד עם דיסוננס כזה".
הסטריליות של המערכה, הממד ההוליוודי שלה בסגנון ג'יימס בונד, הם חלק מהתרבות הארגונית שיצרה שני צבאות עם מנטליות שונה. "איראן היא אולי האיום הגדול והזוהר שראש הממשלה מדבר עליו 20 שנה, אבל עזה היא שדה הקרב הכי מסובך בעולם", אומר בכיר אחר. "כעת אנחנו רואים באופן חשוף איזה פספוס זה שלא הושקעו מרב משאבי החשיבה, היצירתיות, הכסף, כוח האדם והאסטרטגיה במי שנלחמים בלב אוכלוסייה אזרחית.
"צבא היבשה שחוק, מבולבל ועם משמעת רעועה. חיל אוויר קיבל בעיה מבצעית ובנה במגבלות תקציב אדירות פתרון מטורף `ומדויק. בינתיים צבא היבשה הוא כמו ילד בלי אמא ואבא, שכלוא בזירה מורכבת עם מלחמות גנרלים, בזמן שהזרוע המדינית גם לא נותנת לו אופק. למה אנחנו לא באים בטענות לצבא היבשה? כי זה הילדים שלנו. השכנים שלנו. החברים שלנו. זה החיילים הנפלאים שלנו שמסכנים את עצמם. אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה".
*
בנתיבי איילון ניצב שלט ענק. "ב-2023 שמרו על הדמוקרטיה, ב-2025 שומרים על המדינה. מצדיעים לטייסים!" על השלט חתום ארגון "אחים לנשק", מי שהוביל את הסירוב לשירות במילואים בזמן הרפורמה המשפטית. המסר ברור: אז ועכשיו אנחנו, יחידות העילית, גיבורי ישראל. מבחינתם המבצע באיראן הוא הזדמנות לנקות את שמם של הטייסים, בייחוד אחרי האמירות האיומות של פוליטיקאים ששלחו אותם לעזאזל או המליצו לוותר עליהם.
"'אחים לנשק' בטוחים שהם בסך הכל משקפים את רחשי הציבור", אומר בכיר בצה"ל , "אבל בעצם הם יורים לעצמם ברגל. האמירה הזו רק מוסיפה שמן למדורה והופכת את הצבא לזירה פוליטית ומקטבת. מה אמורה לחשוב אמא שרואה את השלט והבן שלה נטחן בעזה כמעט שנתיים?"
חיל האוויר הגיע למלחמת ישראל-איראן כשהוא חבול מבחינה תדמיתית. "אנחנו זוכרים את החלוקה בשיח הציבורי בין טייסים לצוותי אוויר, בין יחידות מיוחדות לגולני", אומרת ד"ר עידית שפרן גיטלמן, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי. "בצבא חשבו שהם מעל כל מחלוקת פוליטית ועבדו קשה בשביל לשקף את התיאום הבאמת מרשים בין חיל האוויר לכוחות היבשה, אבל מתברר שצה"ל הוא הקרדום שהכי קל לחפור בו מחלוקות. הגדרות של הבקו"ם לא חוסמות את המחלוקות בישראל או את האמירות הפופוליסטיות.
"אחרי האופוריה של המבצע באיראן קיבלנו ד"ש מהמציאות בדמות עוד 'הותר לפרסום'. צריך להבין שבצבא היבשה הכל בנוי אחרת. בעוד שבחיל האוויר יש לא מעט אנשי קבע ואנשי צוות אוויר עושים מילואים בערך פעם בשבוע בשביל לשמור על כשירות, צבא היבשה שולף אנשים שאין לחיילות שום תפקיד בחיים שלהם ושולח אותם לעזה. בעוד שהטייס ישן בבית, המילואימניק בהנדסה יזיע שבועות בשטח. זה לא אותו מודל שחיקה.
"סוגיית צבא העם עומדת למבחן דרמטי בימים האלו", מוסיפה שפרן גיטלמן, "היכולת לייצר צבא אחוד שיש לו סטנדרט גבוה בכל היחידות ושיש בו גיוון אנושי בכל היחידות זו משימה לא פשוטה. לא רק להביא את הילד מאופקים לטיס אלא גם את הילד מרמת-השרון לגבעתי. אם בחודשי התמרון הראשונים אתוס לוחם היבשה שוקם, היום הציבור נזכר איפה יש חללים ואיפה יש תהילה".
המלחמה – כן, גם זו שבעזה – בסוף תיגמר. בתקווה היא אולי גם תזכה לחקירה ראויה. אבל האיומים הביטחוניים שאיתם עתידה ישראל להתמודד לא ייעלמו, רק ישנו צורה. הקשר הגורדי בין חברה לצבא בישראל הוא חסר תקדים בעולם. הוא יכול להיות מנוף לצמיחה, למוביליות חברתית ולשכלול תפיסת הביטחון והוא עלול להיות דלק במנועי הקיטוב וההפרדה. הסכנה באופציה השנייה איננה רק חברתית, היא סכנה קיומית.
