בצילום: לי היא (47), אריאל (50), זהר (10), שחר (6 וחצי) והחתול סיד
הדירה? בית של 2 קומות בשכונת טלביה. גרים בקומה השנייה. הבית שייך לאמא של אריאל שגרה בדירה מתחת. אריאל: ״זו הדירה שבה גדלתי. בהתחלה גרנו למטה ואחרי שאבא נפטר החלפנו. אמא עברה לגור למטה ואנחנו בדירה הזו. זה שאין לנו תשלום משכנתה או שכר דירה עוזר מאוד״. לי היא: ״זה מיקום מעולה במרכז העיר אבל בשנים האחרונות קצת מאתגר בגלל ההפגנות. אנחנו ממש ליד בית הנשיא והבית של ראש הממשלה. לפעמים צריכים להתווכח עם השוטרים כדי להיכנס הביתה וזה מטריד״.
ירושלים? לי היא: ״אנחנו שנינו מהעיר ואני אוהבת אותה אבל גם מנסה לדאוג שהיא תהיה נעימה יותר. זה חלק מהעשייה שלי. ירושלים היא ססמוגרף לכל מה שקורה בחברה הישראלית. מצד שני יש פוטנציאל בעיר שאם נבין איך חיים יחד אולי זה ישפיע על כל ישראל. למשל, עשיתי איזה קורס והייתה איתי חרדית מקריית משה והיא הייתה מהממת. פתאום אתה מגלה שהשד מומצא ואפשר לגמרי לתקשר ולמצוא דברים משותפים״.
מה את עושה? לי היא: ״אני מנהלת עמותה שנקראת סדנאות האמנים בירושלים. זה מרכז אמנות בתלפיות שיש בו סדנאות של אמנים, תערוכות, חילופי אמנים. הרעיון לטפח את היצירה בירושלים. בין השאר יזמתי קייטנות אמנות שנשענות על מפגש עם אמנים בסטודיו כי נחרדתי לגלות כמה הילדים היום לא נחשפים לאמנות. זה חשוב לפיתוח של יצירתיות, יכולת המצאה ותעוזה. חוץ מזה יזמתי את פסטיבל מנופים ב-2008 ואני בין המובילות שלו עד היום״.
מנופים? לי היא: ״זה פסטיבל אמנות שחושף את האמנים של ירושלים ואת מה שקורה פה בעיר. יש מופעים בכל מיני תחומים בכל מיני חללי אמנות מוזיקה, מחול, פרפורמנס, סאונד ווידיאו ארט. זה היה אמור לקרות החודש והמלחמה עצרה הכל אבל לא ויתרנו וזה יקרה בין ה-22 ל-26 ליולי. אין ברירה כי כבר חמש שנים אנחנו עוברים מקיצון לקיצון ואין פה באמת שגרה. אני חושבת שהרבה מתעוזה ליזום פסטיבל כזה הייתה בהשראת סבא שלי שהקים את גן החיות התנ"כי. כנכדה הבכורה הוא היה לוקח אותי הרבה פעמים איתו״.
גן חיות? לי היא: ״סבא שלי אהרון שולוב היה זאולוג באוניברסיטה וייסד את הגן על הדרך. הוא ניהל אותו יותר מ-40 שנה. זה מדהים איך הוא הצליח לעשות את זה לצד העבודה באוניברסיטה, ואמרתי לעצמי שכמוהו - אם אני רוצה פסטיבל זה אפשרי״.
אריאל? ״אני כימאי. עובד בחברת סטארטאפ שהרעיון שלה, שמבוסס על הדוקטורט שלי, הוא לפתח מוצר שיכול לאגור מימן ולהעביר אותו. קח לדוגמה את חברת חשמל. היא מייצרת חשמל ומה שלא משתמשים בו הולך לפח. מה שאנחנו מנסים לעשות זה לשמר את האנרגיה שלא תלך לפח ואפשר יהיה להעביר אותה ממקום למקום. כרגע אנחנו עובדים על המוצר שיש לו כבר קונים״.
פוטנציאל? אריאל: ״יש מקומות שיש להם מפלי מים או שמש חזקה ויכולות לייצר חשמל כל הזמן. ולעומת זאת יש מדינות שאין להם את זה והיו שמחות לרכוש אנרגיה. אנחנו מפתחים את היכולת לאגור את האנרגיה ולהוביל אותה כך שאפשר יהיה לסחור בזה בין מדינות. הפוטנציאל גדול אבל צריך גם לפתח יכולת לעשות את זה בממדים גדולים״.
אוהב את זה? אריאל: ״האהבה האמיתית והגדולה שלי זה מוזיקה. למדתי כמה שנים ברימון ובמהלך הלימודים הבנתי שזה הורג אותי כי אני לא רוצה לעבוד במוזיקה. אני רוצה להרגיש חופשי איתה ולא מחויב. זה הפך את המוזיקה לטכני ומכני. היום אני מנגן כל הזמן אבל לא מתפרנס ממוזיקה״.
לא רצית להופיע? אריאל: ״בטח. כל הזמן. האמת שגם הופעתי עם כל מיני הרכבים״. לי היא: ״זה מצחיק. הוא היה מופיע עם הרכבים שברגע שהם התחילו להצליח הוא היה אומר ׳טוב ביי׳״. אריאל: "פשוט הבהרתי שאני לא יכול לתת יותר ממה שאני נותן. אני מנגן על המון כלים ובעיקר על קונטרבס שזה כלי יחסית נדיר אז אני מחפש כל הזמן לעשות שיתופי פעולה עם אנשים שמעניינים אותי. זה תמיד ירדוף אותי למה לא בחרתי במוזיקה אבל אני שלם עם זה״.
קונטרבס? אריאל: ״ההורים הכריחו אותי בכיתה ב׳ ללמוד על צ׳לו. לקחו אותי לאקדמיה למוזיקה והיה שם קונטרבס שהרעיד לי את כל הגוף ורציתי את זה אבל ההורים אמרו אתה קטן מדי בשביל הכלי הענק הזה ושלחו אותי ללמוד צ׳לו. שנאתי את זה. למדתי 8 שנים עד שהתמרדתי והתחלתי לנגן על כל מיני כלים, ואחרי הצבא הגעתי לרימון. הקונטרבס היה תמיד חלום לא ממומש עד שאספתי מספיק כסף לקראת סוף התואר השני בכימיה וקניתי לי. מאז אני בעיקר מנגן עליו״.
מצב כלכלי? אריאל: ״אנחנו בסדר״. לי היא: ״יש לנו מזל שיש לנו דירה״.
הבילוי שלכם? אריאל: ״לי היא מוזמנת לכל מיני אירועים והיא יודעת שכשיש אירוע מחול היא לוקחת אותי איתה״.
