13 ביוני. 3:00 לפנות בוקר. עשרה מיליון טלפונים צורחים אזעקה מחרישת אוזניים. זו לא הייתה רק צפירת הזנקה למבצע למיגור הגרעין האיראני. זה היה האות למחיקתם של 50 חטופים. 49 גברים ואישה אחת, שכבר יותר מ-600 ימים נמצאים בשבי חמאס בעזה, במחי אזעקה אחת – נעלמו כלא היו.
מהרגע הזה חששנו. במשך חודשים דאגנו שהחטופים יהיו בכל מקום, כשקשרנו סרטים צהובים ותלינו תמונות ופוסטרים וקיימנו מאות צעדות, הפגנות, תפילות ואירועים, כולם היו עבורנו נשק מול אויב גדול אחד – השכחה. "לא נשכח אתכם", כולם הבטיחו. "איך אפשר לשכוח שיש בעזה חטופים?" ואנחנו לא שתקנו, כי זכרנו. את אברה, את הישאם, את אורון ואת הדר, שנעזבו שם במשך עשור. גם אותם הבטיחו שלא ייתנו לשכוח. עד שדהו ונמוגו בסבך החדשות ובזרם החיים. במשך 12 ימים של מלחמה היסטורית באיראן, זה מה שקרה לחטופים שלנו. הם שוב הפכו לנעדרים. נעדרים מהכותרות, מהדיונים בכנסת, כאילו בלעה אותם האדמה בעזה.
1 צפייה בגלריה
(הפגנה בכיכר החטופים לפני התקיפה באיראן. למה רק בעזה מתעקשים להמשיך במלחמת נצח? | צילום: טל שחר)
זה לא קרה במקרה. הייתה פה תוכנית סדורה. קמפיין השכחת החטופים והעלמת טבח שמחת תורה מנוהל במחשכים במשך חודשים. כבר לפני חצי שנה, בפגישה סגורה, שמענו מנתניהו ש"כבר קרו בעולם דברים חמורים יותר מ-7 באוקטובר. בבוקו חראם ובמקומות רבים אחרים". אז זה נשמע לי כמו פליטת פה. לפני חודש זה היה "נאום הכפכפים", שבו נתניהו זרה מלח על הפצעים הפתוחים שלנו, התעלם לחלוטין מאחריותו למחדל ומהכסף הקטארי, וסיפר שחמאס טבח בנו בנעלי אצבע מרופטות וטנדרים שעלו פרוטות. השבוע, בחסות המבצע למחיקת הגרעין האיראני, המבצע למחיקת 7 באוקטובר הגיע לרגע האמת, בביצוע מושלם של הרב אריה דרעי. הטבח הגדול ביותר בעם היהודי מאז השואה הוא מחדל? הצחקתם את אריה. הרי אורית סטרוק כבר אמרה – זאת בכלל תקופה של נס! 7 באוקטובר הציל את עם ישראל!
נס?
1,200 נרצחים, 20,000 פצועים, מאות אלפי מפונים ו-250 חטופים זה “נס”?!
בחסות ההצלחות הכבירות של מבצע "עם כלביא יקום" מנסה האחראי הראשי לשכתב את ההיסטוריה. "עם כדג זהב ישכח". אבל עם ישראל לא שוכח – את הממשלה שנעלמה מעל פני האדמה באותו יום ארור, את קריסת כל המערכות, את הפקרת החטופים למותם תוך טרפוד העסקאות והפוליטיקה הקטנה. הוא זוכר מצוין. מי שממהר לפרוס חסות ולטעון לאבהות על ההצלחות באיראן, לא יכול להתנכר לכשלים בעזה ולהשאיר אותם יתומים. אם כל הניצחונות וההישגים היו בניו – הרשלנות וההפקרה הן בנותיו. להן אי-אפשר להתכחש.
את ההישגים האלה אפשר לנצל לתכלית ראויה הרבה יותר; באותה פגישה מצומצמת בינינו, נתניהו חבט בשולחן. ימים ספורים לפני "עסקת טראמפ" הוא הסביר למה עכשיו אפשר לחתום על המתווה שבחודש יולי, כשכרמל בת דודה שלי עוד הייתה בחיים, היה לדבריו "לא בשל". "הכינו בעוצמה בציר השיעי", הסביר כשהוא שב ומטיח בעץ את כפות ידיו החשופות. "רק בזכות זה אפשר לחתום על עסקה בעזה".
חודשים עברו. ההישגים גדולים פי כמה. אז למה לא עכשיו? הרי רוצצנו את ראש הנחש. ריסקנו את טבעת האש. אולי "אם כל ההפצצות" באיראן יכולה לחדור דרך כל צירי ההתנגדות, ולהביא ל"אם כל העסקאות", שתשים סוף למלחמת עזה שגבתה רק השבוע את חייהם של שבעה לוחמים צעירים, ותחזיר הביתה את כל החטופים?
אם את המלחמה בלבנון אפשר לסיים כשחיזבאללה אוחז בנשקו, ואת המלחמה מול המשטר הרצחני באיראן אפשר לגמור כשהאייתוללות עודן בשלטון, למה רק בעזה מתעקשים להמשיך במלחמת נצח? בשם מה מסתכנים בחללים שייקברו בהריסות, או בחטופים חיים שיירצחו כפי שקרה לכרמל ולעוד 41 חטופים? בשם איזה חזון ממשיכים לשלוח למלחמה חיילות וחיילים שרק סיימו תיכון, אם אפשר להחזיר את כולם הביתה ולסיים בניצחון?
כשיתפזר מסך העשן מעל פורדו, נתנז ואספהאן נגלה אם התוכנית למחיקת הגרעין האיראני אכן צלחה. דבר אחד בטוח: התוכנית למחיקת 7 באוקטובר כשלה. כי 50 חטופים עדיין שם. ומיליוני ישראלים לא שוכחים אותם. אריה דרעי, אורית סטרוק וכל מסירי הכתמים שבעולם לא ימחו את אות הקין הזה מעל מצחו של נתניהו. גם הישגי-על באיראן לא ישיבו לו את ההילה של מר ביטחון. כל עוד החטופים עדיין בעזה, הוא לעד יישאר מר הפקרה.
ובמוצאי שבת האלה, בכיכר החטופים, זה הזמן להראות לכל משכתבי ההיסטוריה את מה שהם לא רוצים לזכור: שהעם שלנו לא שוכח. ורק כשנחזיר הביתה את האחים והאחות שלנו, את כולם, נוכל באמת לנצח.
הכותב הוא בן דודה של כרמל גת ז"ל, שנרצחה בשבי חמאס
