הם חשבו על הרגע הזה במשך שנים, וביתר שאת מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. "המערכה מול איראן תמיד הייתה ברקע, החל מ-7 באוקטובר", קובע סא"ל א', מפקד טייסת 107 (אבירי הזנב הכתום). אבל בשלב מסוים, מה שהיה תכנון אקראי בחדרי חדרים הפך לאימונים אינטנסיביים בשבועות שקדמו לליל 13 ליוני, יום פתיחת מבצע "עם כלביא".
א' (40) התגייס לקורס טיס בשנת 2003, מילא תפקידים כטייס בטייסת 253, סגן מפקד טייסות 101 ו-106, מפקד טייסת בבית ספר לטיסה, ורע"ן במטה המבצעי של החיל. לתפקיד שהוא ממלא כיום, מפקד טייסת 107, נכנס א' כשנה לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ויסיים אותו ביום ראשון הקרוב. במהלך השירות לקח חלק בכל המבצעים שבהם השתתף החיל, החל מעופרת יצוקה ועד המבצע האחרון, שבו עשה היסטוריה. למעשה, חלקו של א' תועד בשער של "ידיעות אחרונות" ביממה לאחר מכת הפתיחה, עם כותרת זו ממש. הוא נראה בתמונה מחבק את רס"ן ד', קצין טכני בטייסת, רגע לפני שיצא לאחת הגיחות הראשונות שלו באיראן.
א' מספר כי יום לפני היציאה למבצע ההיסטורי, מפקד חיל האוויר כינס את מפקדי הטייסות להיערכות מקדימה. "כבר בימים שלפני הבנו שזה הולך ומתקרב – את שעת השין לא ידענו בעצם עד אותו לילה. היה מתח רב, דריכות גדולה, הכנות אחרונות: הגף הטכני הכין את המטוסים, פצצות, בדקנו אותם, צוותי האוויר עברו על התוכניות התקפיות, מקרים ותגובות – ורק חיכינו שהרגע יגיע כדי לצאת למטוסים".
לצד ההיערכות המבצעית, נעשתה גם היערכות במישור המנטלי, שכוללת גם התייחסות לסכנה הנוראית של נפילה בשבי איראן. "לוקחים את זה בחשבון, מדברים על מקרים ותגובות". על התהייה מה עושים במקרה כזה הוא עונה בביטחון "מנסים לחלץ. זה חלק מסיכוני המקצוע שלי", מודה א'. על ההצלחה הכבירה שרשם חיל האוויר במכת הפתיחה, אומר א': "היו לנו הערכות קצת יותר מחמירות – אבל אנחנו אף פעם לא מתרחשים את האופטימי ביותר. אפשר להגיד שהופתענו לטובה".
מאז אותו הלילה, למשך 12 ימים אינטנסיביים, המשיכה הטייסת בגיחות תקיפה. "חיל האוויר נערך למלחמה עם איראן בעצימות כזו או אחרת כבר 30 שנים. ככל שעבר הזמן, הידקו עוד ועוד את ההכנות. על הפקודה הזו ספציפית, התאמנו בערך כחודש, ממש בשבוע האחרון עשינו אימונים ממוקדים", שיתף א'. לתקיפה מסוג כזה, יצאו מבנים של 6-4 מטוסים, לצד מטוסי התדלוק והביון, כחלק ממבנה רחב יותר שמגיע עד כ-50 מטוסים בתא שטח קטן יחסית. האתגרים והמורכבויות שעליהם מצביע א' בזירה החדשה נוגעים לטווח המרחק, שדורש לדבריו "תכנון דלקים מאוד קפדני ותגובות למקרים של תקלה בדרך", והאיומים הנשקפים. "כאלו שאנחנו לא מתחככים איתם ביום-יום. זה דורש המון הכנה של צוותי האוויר, להכיר את סוגי האיומים, היכולות של כל אחד, איך מתחמקים, מה היכולות ההגנתיות שלנו במטוס".
את התקיפה האחרונה שלו באיראן הוביל מפקד הטייסת ב-3:00 בבוקר של שלישי האחרון, רגע לפני סיבוב הפרסה של הנשיא טראמפ שהכריז על הפסקת האש. "היא תוכננה ל-7:00 בבוקר, אז בעצם תקפנו במסגרת החוקים", סיפר א'.
סא"ל א' לא מתעלם מהביקורת חריפה על תפקוד החיל ב-7 באוקטובר. "נכשלנו באותה שבת", מודה סא"ל א', ואפשר לראות בעיניו את הצער שהוא נושא איתו. "משם היינו צריכים להתעשת, לבלום את המתקפה, לשעוט קדימה לעבר הניצחון, שעוד צריך להגיע. יש 50 חטופים ואוגדות מתמרנות ברצועה, המשימה עוד לא הושלמה".
לדבריו, "מכתב הטייסים" שהתריע בפני אי-התייצבות לשירות מילואים במסגרת המהפכה המשפטית, עורר שיח בטייסת, אבל הוא סבור שלא היה חשש ממשי שלא יתייצבו ביום פקודה. ואכן, הוא מספר כי בפרוץ המלחמה "כולם נכנסו מתחת לאלונקה בכשירות מלאה". לאחרונה הופץ מכתב דומה שדורש את השבת החטופים גם במחיר של עצירת המלחמה, שלדבריו "לא פגש את הטייסת".
לצד סא"ל א', יש אנשים רבים בטייסת 107 שלקחו חלק בהיסטוריה. "את כל הזמן חושבת על המשימה", מספרת סרן נ' (25), נווטת קרב בטייסת שהשתתפה במבצע, את תחושותיה במהלך הטיסה הממושכת לאיראן. "אין רגע סתם לדבר במטוס. רק כשחוזרים לשטח לא מאוים, זורקים איזה משפט לטייס – 'וואו, איזו חוויה חווינו פה'".
סרן נ' היא אחת משש נשים בצוותי האוויר בטייסת, לא מרגישה צורך להתייחס למגדר שלה במהלך שיחה על ההישגים במבצע האחרון. "אין ספק שמסתכלים על זה אחרת בחוץ, זו גאווה לתת לבנות שעתידות להתגייס את התחושה שזה אפשרי ושאם הן רוצות – השמיים הם הגבול. אבל בסוף, כשנכנסים לקוקפיט, זה לא משנה אם אני גבר או אישה".
ויש כמובן את הצוות בקרקע, שלא פחות חשוב. סגן י' (26), קצין חימוש בטייסת, היה אמון על הכנת המטוסים שיצאו לתקיפות בגזרות השונות – עזה, לבנון וכעת איראן. "לגיחות ארוכות יותר כמו איראן אנחנו נדרשים לעשות דברים יותר מעמיקים. הכל חייב לעבוד בצורה מיטבית, שהמטוס יהיה מוכן ב-120 אחוז למשימה שהוא צריך לבצע. בסוף אם צוות אוויר יטוסו אלפי קילומטרים יגיעו לאותה נקודה ולא יצליחו לשחרר את הפצצה, לא עשינו בזה כלום", סיפר י'.
את הרגע שבו צפה במטוסים שהכין עם הצוות יוצאים למכת הפתיחה, הוא זוכר היטב: "הם היו מונעים די הרבה זמן עד שיצאו, וכל עוד לא יצאו – לא עיכלתי. יש פה אנשים שתירגלו את עצמם לסיטואציה הזו עשרות שנים, ולא האמינו שהרגע הגיע. כולם מאוד גאים ונרגשים".
