מיכל ויץ, אחת ממפיקות הסרט "עוד נחזור לרקוד", לא טסה לטקס בניו-יורק והחמיצה את הזכייה המשמחת. בליל הטקס היא לא יכלה לישון, ולא בגלל המתח: ויץ (43) נאנקה מכאבים אחרי שנפצעה בשבוע שעבר מטיל שפגע בביתה שברמת אביב. "פתאום, בארבע לפנות בוקר, קיבלתי הודעות: 'זכינו! זכינו!'", היא מספרת. "ויתרתי על הנסיעה לטקס עוד לפני המלחמה, כי עברתי תקופה אינטנסיבית כמנהלת האמנותית של פסטיבל דוקאביב, שנערך לאחרונה. הזכייה הפכה את כל הסיפור לסוריאליסטי לגמרי".
ארבע יממות קודם לכן היא ניצלה בנס ממוות בטוח. "קמנו לחדשות שארצות-הברית הצטרפה למלחמה", משחזרת ויץ. "אמרתי לאייל, בן זוגי, שזה עניין של כמה רגעים עד שתתחיל פה טרפת. לא סיימתי את המשפט – וכבר הגיעו התרעות. הערנו את הילדים ונכנסנו לממ"ד. נשענתי על קיר הממ"ד, הסתכלתי בטלפון כדי להתעדכן – ופתאום סוף העולם הגיע. פיצוץ. חושך, אבק, עשן. הרגשתי שכולנו עפים באוויר. הארונות נפלו. כל מה שהיה עשוי מזכוכית, התנפץ עלינו. אני נפצעתי בינוני, ובן זוגי ושני הילדים, בני חמש ושלוש, נפצעו קל. אני חושבת שאיבדתי הכרה, כי יש כמה רגעים שחסרים לי. חשבתי שאני מתה. אני זוכרת ששלחתי ידיים בין ההריסות לחפש את הגוף של הבן הקטן שלי, מצאתי את הגב שלו ושלפתי אותו. בדיעבד התברר שהטיל נפל שני מטרים מהבית שלנו".
ויץ אושפזה באיכילוב למשך ימים אחדים, וכעת היא שוהה עם משפחתה במלון בתל-אביב. "אני לא חושבת שאני שונה מהאזרחים שמתים בעזה או מהחיילים שמתים מוות נוראי ומיותר לחלוטין כמו שקרה בשבוע שעבר בחאן-יונס", היא אומרת. "אנשים שפויים משני הצדדים מעוניינים שהמלחמות האלה ייפסקו, וששתי ההנהגות הקיצוניות, כאן ושם, ילכו לטיפול ויגאלו אותנו מהגיהינום הזה".
חולמת ליצור סרט חדש על המצב אחרי שתשתקמי?
"החלום שלי הוא ליצור פסטיבל קולנוע ישראלי-פלסטיני. עכשיו זה לא ריאלי, אבל אולי נזכה לעשות דבר כזה כשיבוא השלום. זה מה שהייתי רוצה".
