בסלון של דירה תל-אביבית להפליא, שהחלון שלה משקיף על חוף מציצים, עומדת אישה נאה אך מותשת ומתבוננת במזוודה שעל הרצפה. כדאי לפרוק אותה? אולי עדיף להמתין? במציאות שפויה, המזוודה הייתה מהווה מזכרת מהחופשה במלדיביים. בישראל, יממה אחרי הפסקת האש מול איראן, היא מהווה תזכורת חיה לאזעקות ולירידה למקלט. "חוזרים לשגרה!" היא מריעה. "מחר יש לי שלוש הופעות במקום אלה שבוטלו במלחמה. שלוש ביום אחד! מה אני עושה?"
קוראים לה נגה ד'אנג'לי והיא בין היחידים שהצליחו לגרום לי לחייך בכמעט-שנתיים האחרונות, מאז השבת השחורה. אהבתי במיוחד את סדרת "הצועקת" שלה. הגברת נכנסת לרכב, מתיישבת, דופקת צרחה מכאן עד קופנגן, כשעל המסך רצות שורות מזרות אימה כמו האיום האיראני, יוקר המחיה, חטופים, מפונים ועוד – ואחרי דקה הגברת שותקת, מתנשמת, מסננת "בא לי כנאפה" ומתניעה.
"תכירי את הילד הרביעי שלי", היא מצביעה על סל הכביסה שרובץ על הכורסה. "הוא ילד רביעי קלאסי, מגדל את עצמו לבד. בניגוד למזוודה הזאת, שלא תתרוקן מעצמה". מתכופפת, פותחת, מתחילה להוציא. "דרכונים, פנקסי חיסונים, מסמכים... למי חשבתי שאראה אותם? את כל החרדות של חיי ארזתי לתוכה. וגם חטיפים, שוקולד וקרקרים. זאת הייתה טעות, הם מצמיאים. ברור שאני יודעת איך אחזור לשגרה. החומרים שלי הם מהחיים, מעכשיו. כבר כמעט שנתיים אני עולה לבמה בצעקה 'ערב טוב, איזה תקופה איוממממה' ורק מזה אנשים נקרעים".
זה משמח?
"תמיד משמח לקבל פידבק טוב. התחושה היא שכולם כל כך רוצים לצחוק. מצד שני אני כל הזמן אומרת 'מה שאנחנו צריכים לעבור תמורת הזכות לחיות בארץ ישראל'. ואז, בתנועה החלטית, היא פורמת את הגולגול של התלתלים, כאילו שזה הקיו שלה להתעשתות מיידית, וחוזרת לחייך. "שלוש הופעות ביום אחד".
מה מצחיק?
"במקומות מסוימים יש מישהי ממחלקת משאבי אנוש שרוצה להציג אותי. אני אומרת לה 'נגה ד'אנג'לי, ד'אנג'לי', מדגישה לה כל הברה, אבל ההיא, מאגף כוח אדם, מתרגשת מגודל המעמד וקוראת 'קבלו את נגה דגדגנאלי!' אולי כדאי לי לצלם משהו על השמות המביכים שיוצאים להן מהפה".
החלום התרסק מול הפנים
ד'אנג'לי, היא מודה ומתוודה, זה "שם מאתגר ומיוחד. אבא שלי איטלקי ואנחנו, שלוש בנותיו, נושאות את השם הזה בגאווה". היא גדלה בחיפה, שירתה כמש"קית חינוך בגולני, דקה אחרי השחרור נרשמה ליורם לוינשטיין ובאמצע השנה השנייה הוא אמר לה משהו כמו: "את קומיקאית, לא תוכלי להחזיק הצגה".
עכשיו, ממרומי גיל 42, היא מסנגרת עליו: "יכול להיות שיורם ראה שאני עוד לא אפויה עד הסוף, שאני ילדה שלא יודעת לעמוד על שלה ולדרוש, כולם אומרים שבמקצוע הזה צריך מרפקים שאין לי. אבל אז, בגיל 20 וקצת, לקחתי את זה הכי קשה שאפשר. הייתי באבל, החלום שלי התרסק לי מול הפנים. מהרגע שאני זוכרת את עצמי ידעתי שאהיה על הבמה, מפני שזה הדבר שעושה לי הכי הרבה אושר. מצד שני, העובדה שהועפתי מבית הספר למשחק סללה לי את הדרך שלי, שבה אני לא תלויה באף אחד. אני אקבע את ההופעה, אני אעלה לבמה עם מיקרופון בלבד וזהו, מתחילים!"
לפני שני עשורים, כשמצאה את עצמה מאחורי הדלת, החליטה ד'אנג'לי שהיא לא מוותרת. "המשכתי ללמוד בקורסים פרטיים, עשיתי פרינג' ואין-ספור הצגות ילדים, גם עשיתי הצגות בגני ילדים, שיא העולב, והמנוע הפנימי שלי לא הפסיק לבעור. בין השאר השתתפתי בהצגת פנטומימה שבה השחקנים מגלמים פסלים שמתעוררים לתחייה ולפני כל מופע מרחתי את הפנים שלי בבוץ. ערב אחד, בעודי מגלמת פאקינג פסל באולם בצוותא, שמעתי את עדי אשכנזי באולם הסמוך. כשההצגה שלי הסתיימה עברתי לאולם שלה, הסתכלתי עליה בעיניים קרועות לרווחה ואמרתי לעצמי 'את מורידה את הבוץ והולכת להיות סטנדאפיסטית'. הבנתי שבהומור את יכולה להגיד הכל, במובן של ה-כל".
אז החלטת להפוך לסטנדאפיסטית וזה פשוט קרה?
"פשוט זה לא היה. חיפשתי השראה, הלכתי להופעות של עדי אשכנזי ורותם אבוהב, לא היו אז עוד נשים על המפה, וזה הדליק אותי נורא. הגוף כאב לי מרוב זה שלא עשיתי את מה שאני הכי רוצה. סטנד-אפ זה אמנות אקסטרים, אתה לוקח את זה עד הקצה ומתאבד, לטוב ולרע. אם הצלחת את מלכת העולם, ואם הצלחת פחות אז בעיני עצמך את כישלון מוחלט. במשך שנים הייתי מאלה שעלו לשתי דקות כאן ושתי דקות שם".
דרך חתחתים ארוכה ומפותלת מצפה לכל מי שחולם על סטנד-אפ.
"אולי היה לי קצת יותר קל בהשוואה לאחרים מפני שלא באתי משום מקום, אחרי שנה וחצי של לימודים כבר היה לי איזשהו ביטחון משחקי, אבל אומרים שבסטנד-אפ צריך איזה עשר שנים כדי לקלף מעליך את כל השכבות ולהיות מי שאתה. בהמשך גם למדתי ליצנות ולמדתי להוציא את הליצן שבתוכי. זה לעבוד על הניואנסים הכי דקים ולבדוק את התגובות שלך למצבים שונים".
בגיל 29 היא נקלעה לבר של אורי לוין (בהווה בן 45, מסעדן, בעל שני מקומות בסטריפ של שוק לווינסקי) והתאהבה. היום, כאמא לשלושה צאצאים שנושאים שם משפחה כפול, לוין-ד'אנג'לי (אמיתי, 11, אביגיל, 8 ואלון, 3) היא אומרת ש"שאי-אפשר לחיות כסטנדאפיסטית אם זה לא בוער לך בעצמות. זה כמו איזה זיק בעיניים שבלעדיו את כבויה. מצד שני זה טריקי כי בתקופות של גיהינום, כמו קורונה ומלחמה, כשפתאום סוגרים את המדינה, אין לי כלום. החיים שלי נעים מאפס למאה. ואצלנו זאת מכה כפולה. בקורונה ובמלחמה אין הצגות וגם אין מסעדות. שנינו בבית ואין פרנסה. החיים היפים".
החיים היפים הם שהניעו אותך לצלם סרטון היסטרי על ביצים, ולא של תרנגולת?
"אין ספק שהגברים יודעים למתג את עצמם. יש להם ביצים!" היא מנפחת את השרירים. "ואם הגברים היו אמורים ללדת, הם היו ממציאים משהו ועושים את זה אחרת לגמרי ועפים על עצמם. אולי הם היו יולדים מהאף וזה היה פחות כואב".
מזה, בדיוק מזה, היא רוקחת את החומרים שלה. "מהטחורים! אחרי לידה, יש תקופה שאת זועמת על הגבר שלך, את כועסת עליו ללא הפסקה מרוב שאת גמורה, והוא תמיד שואל 'מה עשיתי? מה קרה?' ואז את עוד יותר מתעצבנת. 'מה עשית? אתה גמרת בפנים ביולי שעבר!' אני איפסנתי, גידלתי, גדלתי, הוצאתי, האיבר שלי היה צריך להיקרע לשניים כמו קריעת ים סוף, נראה לך שים סוף חזר לעצמו מאז הקריעה? המורכבות של החיים מספקת המון חומרים, המוח קודח, ואני צריכה לבחור מה הכי בוער לי להגיד ולהוציא".
כשילדה את בנה הבכור היא חטפה הלם, "כי פתאום נפקחו לי העיניים על העולם הזה, מה זה נשים ומה זה גברים, ובפעם הראשונה בחיי גיליתי עד כמה אנחנו שקופות. אין דבר שמטריף אותי יותר מגבר ששואל 'במה אני יכול לעזור לך?' ומהדודה שמתמוגגת 'כמה יפה שהוא עוזר לה'. המשפטים האלה הם עילה לרצח, באמת. אצלו החיים ממשיכים כרגיל, מדי בוקר הוא יוצא לעבודה ואת תקועה בבית עם ההורמונים והכאבים והתפרים וכן, הטחורים. אז הפכתי את 'חופשת לידה' ל'חולשת לידה'. סליחה, חופשה זה במקום שבחרתי ועם מי שבחרתי, לא עם בנאדם שכל שנייה בוכה מגזים. הדבר היחיד שמשותף ביני לבין חופשה זה שאני כל היום טופלס, בבית".
הלידה השנייה עברה "יותר חלק, כבר ידעתי מה עתיד לקרות, אבל פתאום התחילה הקורונה ונתקעתי בבית עם שני ילדים מאוד קטנים וזה היה מאוד-מאוד מאתגר. אורי ואני נזקקנו לכמה שנים כדי להחליט על ילד שלישי. אמא שלי אמרה לי 'את לא צריכה עוד, אין צורך, יש לך בן ובת, תסגרי', אבל זה היה גדול ממני. הייתי מסתכלת בתמונות משפחתיות וחושבת שמישהו חסר בה. אנחנו מאוד שמחים על אלון, הוא חביבון ואני מרבה להעלות אותו לרשת. למה? מפני שלכולם מגיע לקבל משהו מהיצור המופלא הזה".
במקרה של לוין-ד'אנג'לי, שני ההורים עובדים בערבים. "בכל מוצ"ש אנחנו פותחים לו"ז, רואים מי עובד איפה ולמתי להזמין בייביסיטר וכזה. אחר הצהריים כולנו בבית, וכשאני מגיעה לאולם ושואלים אותי אם אני לא עייפה, אני צוחקת". אגב, הצחוק שלה חושף גומת חן אחת, בלחי ימין. סוג של סמל מסחרי. "כשאני עומדת על הבמה, והתאורה עליי, ואתם יושבים מולי ומקשיבים לי ומגיבים לי, זה קשה? הרבה יותר קשה להיות בבית בשעת המקלחות וההשכבות".
לילות שלמים ללא שינה
אחרי 7 באוקטובר משהו נסדק בה ("ביכולת שלי להכיל כל כך הרבה אסונות וצער וכאב") וממש לאחרונה היא התחילה לצרוך "כדורים פסיכיאטריים להרגעה, כי לא הצלחתי יותר לישון. ביום רגיל, ברגע שהגעתי למצב מאוזן של לילה טוב, המוח שלי התחיל לשאול 'שמעת מה קרה?' ועלו לי כל מיני תמונות שראיתי במשך היום. תמונה של חטוף, דמעות בלוויה. העור שלי היה חשוף ברמה שכל דבר חילחל לתוכי וחדר אליי עמוק. לא יכולתי לשמוע את ביבי אומר שהוא ישן טוב בלילה, איך הוא ישן טוב ואני מעבירה לילות שלמים ללא שינה? הרגשתי שאני מאבדת את זה".
את מה?
"את השפיות. גם כדורי שינה לא עזרו לי. ובטח שלא תרגילים של דמיון מודרך. זה מצחיק להגיד לישראלי 'תעשה מיינדפולנס', זה כמו לבוא למישהו שנפל על מוקש ולהציע לו פלסטר. זאת הפעם הראשונה שאני לוקחת נוגדי דיכאון וחרדה, תמיד אמרתי לעצמי 'את חזקה, יש לך חוסן, את תצליחי להתמודד' – ופתאום הרגשתי שהחוסן אזל, התנדף, שאין לי יותר. זה מקום מאוד מערער. הרבה מהתוכן שלי בשנתיים האלה נותן טייק הומוריסטי לחרא שמציף את המדינה. גם הממשלה שמנרמלת את הלא נורמלי וגם המעברים הקיצוניים. 'בוקר טוב ילדים, אתמול ישנתם במקלט, היום אתם הולכים לבית ספר'. איך אפשר לעבור לדבר הבא לפני שעצרנו כדי לפרוק ולעכל את מה שרק הסתיים?"
ומתוך המציאות הזאת את עולה לבמה בשאיפה להצחיק.
"נכון. ההופעה היא הציפרלקס שלי. אני יכולה להגיע לאולם במצב הכי נורא, בלחץ ובחרדות, והבמה משחררת לי את זה ומטעינה אותי מחדש. טנקס גוד. היום, הקהל שבא לראות אותי כבר קצת מכיר אותי – מהרשתות, מהטלוויזיה, מהסטורי היומי – ויש לי תחושה שאני בבית. לא בא לי לדמיין שאנחנו חיים בשוויצריה. כאן הבית שלי, אני מקללת בשפה שלי והילדים שלי מרגישים שזה המקום שלהם. יש לי המון תקווה שנזכה לתיקון. לפעמים, מרוב תמימות, אני עוד מזמזמת את 'נולדתי לשלום'. על זה גדלתי. אבל דיברנו יותר מדי על פוליטיקה. באשמתי, כמובן. אמא ואשמה זה אותה המילה. איך קוראים לאמא שלא מרגישה אשמה? אבא".
דווקא מפני שהיא מצליחה ופורסת כנפיים לכיוונים נוספים (כמו תפקיד בסדרה "אל עצמי" שעולה השבוע ביס ובניקלודיאון), ד'אנג'לי טוענת שחייה של סטנדאפיסטית קשים מאלה של סטנדאפיסט. "כולנו גדלנו בפטריארכיה שנטמעה בנו, ולמרות שעם השנים התקדמנו, עדיין יש גברים שנרתעים מאישה שלוקחת את המקום שלה ב-100 אחוז ובביטחון גדול. גם הסטנדאפיסט נדרש להצחיק, אבל הגברים שבקהל פחות סקפטיים כלפיו".
בפתיחת ההופעה היא נוהגת לשאול מי באה עם חברה, ולמראה ים של אצבעות היא אומרת: "תקשיבו, ותקשיבו לי טוב. אני הולכת להיות השופר שלכן, אתן תשמעו ממני את כל מה שעובר לכן בראש, גם לטיפול זוגי תגיעי עם חברה שלך? תביאי אותו! בשביל מה אני פה?"
smadarshirs@gmail.com
