עוד גשר ספורטיבי נשרף אתמול.
זה לא קרה במתקפת אוהדים באמסטרדם. או בשלטים אנטישמיים בעוד איזה יציע באירופה. ואפילו לא במילים צורבות ככל שיהיו. זה קרה בהפניית גב קרה. לא כמו אז, כשחבורת סייפים שווייצרים שעמדו על הפודיום הפנו את הגב להמנון שלנו. לא. הפניית הגב של הירדנים הייתה פחדנית. לקונית. בלי להיישיר מבט.
זה קרה בחגיגת כדורסל עולמית. זה קרה כשחבורת בני 19, שנולדו לתוך שלום, בחרה לא לעלות לפרקט שבו נבחרת הכדורסל שלנו חיכתה עם יד מושטת. אי-הופעה שמשמעותה אי-הכרה באלו שמולך. או בזכות של שני הצדדים להיפגש גם בימים מורכבים.
דרך משחק כדורסל, אף אחד לא נאיבי, שום שלום לא יהפוך מקר לחם. אבל ספורט הוא כן דרך ליצוק מעט תוכן ונורמליות באותיות הסכם דהויות מלפני 30 שנה. ליצוק הכרה בסיסית שבשני צידי הפרקט, שני צידי הגבול, יש בני אדם שרוצים לחיות זה לצד זה. ליצוק תקווה, בעיקר עבורנו, אלו שמגלים לאחרונה שוב ושוב שהמגרש הפך אמצעי כדי לבטל אותנו - גם מצד אלו שחשבנו שהם מעל זה.
הכעס, העלבון, הם לא רק על הירדנים, אלא גם על המארגנים מפיב"א. אלה שלא באמת מוודאים שתהיה אליפות נקייה. אלה ששלשום, תחת אפם, פרץ לפרקט מפגין עם דגל פלסטיני. אלה שלא ידעו להעביר לירדנים מסר מספיק מרתיע קודם לכן. אלה שלא מעבירים עכשיו מסר נחרץ ומיידי. הפסד טכני של 20:0? סירייסלי?! כאילו חלה פה איזו שגגה של שיתוף כדורסלן בניגוד לתקנון, ולא מדובר בחרם ספורטיבי מתוכנן. נבחרת כזו צריכה להישלח לארוז באותו הרגע.
מה שגורם לתהות מי באמת מפריע באליפות הזו למארגנים. ההוא שפרץ לפרקט, הירדנים המחרימים, או אולי מושכי האש האלה מישראל – כלומר, שוב פעם הם.