היהודייה הנודדת // מיה טבת דיין } הוצאה עצמית } 64 עמ'
'היהודייה הנודדת' הוא שמו (הבעייתי) של ספר השירים הרביעי של מיה טבת דיין, אחד מספרי השירה המשמעותיים והאסרטיביים ביותר שראו אור בישראל מאז 7 באוקטובר . רוב שירי הקובץ עסוקים בבריחה. המשוררת עסוקה בצורך שלה להימלט מארצה, ישראל, ומעירה, תל-אביב, ומעניקה לצורך הזה ביטוי צלול ותקיף — אך גם מודע לעצמו ולסתירותיו הפנימיות — בסדרה של שירים מרשימים שאינם מפחדים ללכת עד הסוף. אני אומר "הצורך להימלט", אבל יכולתי באותה מידה לכתוב "ההבנה שאין ברירה אלא להימלט", שכן זה מה שתובעת ממנה בתה: "אם הייתי אימא", היא אומרת למשוררת, "ואת היית ילדה בת שמונה, מזמן הייתי לוקחת אותך לארץ אחרת". אלא שלא רק בצורך לברוח ממולדתה עסוקה המשוררת, אלא גם ברצון העז, המוכר כל כך, לברוח מעצמה — מעצם ישראליותה, מעצם התל-אביביות שלה. ושוב צריך לדייק: דומה שרצונה של המשוררת לברוח מעצמה נובע בעיקר מחרדה, מהתחושה שהמקומות האהובים האלה בורחים מפניה ומאיימים להיעלם לה. יתרה מזאת: מן השירים עולה הפחד האי-רציונלי — ודווקא האי-רציונליות מדגישה את רצינותו — שהיא תישאר דוברת העברית האחרונה בעולם, ואפילו האחרונה שנותרו לה זיכרונות מתל-אביב.
כך שמעבר לאסרטיביות המרעננת כל כך — אני אוהב שירים שיש להם משהו חד ונוקב לומר — יש בשירי הספר גם עומק ומורכבות, ואירוניה, ואפילו הומור. יש משהו אלגנטי ואינטליגנטי בתנועתם של השירים בין מניעיה השונים של המשוררת, רצון לברוח, תחושה שאין ברירה אלא לברוח, פחד לברוח, כמיהה להישאר. ברבות מהתגובות הפואטיות ל-7 באוקטובר ניכרו כמה חולשות יסוד — היאחזות בפאתוס, או במילים רוטטות מרוב רגישות, או במין גמגום קצר נשימה, ובכלל, בשלל העמדות פנים פוסט-טראומטיות. לזכות טבת דיין יש לומר שאצלה העמדה הפוסט-טראומטית, שבאחד השירים אביה מכנה פשוט "פאניקה", אינה מבטלת את נכונותה לומר דברים חדים ונוקבים. המשוררת מבינה פתאום שהמקום הזה, ישראל, אולי אינו ראוי למגורים, ומשהו בסדק הפוסט-ציוני הזה משמעותי דווקא משום שאין בו שום התלהבות אידיאולוגית או תוכחה פוליטית. הנכונות לומר דבר חד ונוקב לא מבטלת, כאמור, את האירוניה, שמגיעה לשיאה באחד השירים היפים בספר, 'הזדמנות', שבו מציעים למשוררת להיות ראשת שב"כ החדשה. "ראינו לאן הובילו אותנו ראשי השב"כ עד היום, נכון?" אומר לה המראיין, "ברור שצריך לשנות כיוון. החלטנו לאייש את התקן של ראש השב"כ במשוררת".
לרצון לברוח יש גם גילוי חיובי לכאורה בספר: המשוררת מגלה את זהותה היהודית, ומתוך כך את זיכרונות השואה הטבועים בה כבת הדור השלישי. היא מגלה שהחלום של רבים מאיתנו — להימלט מהגורל היהודי לטובת משהו נינוח, תל-אביבי, קוסמופוליטי יותר — הכזיב. הנסיגה אל הזהות היהודית מעמיקה, כמובן, את הסדק הפוסט-ציוני, אבל האם נסיגה כזאת אפשרית? האם אפשר לדלג 80 שנה לאחור ולשכוח את ההקשר הישראלי? אולי. לא בטוח. תלוי. שכן יש לפחות מחסום אחד שצריך לחצות: עזה. פלסטין. הנכבה. הכיבוש. האסון המחריד שמתרחש ממש עכשיו ועדיין איננו מסוגלים לתת לו שם. רבבות ההרוגים. ערים חרבות עד היסוד. המרוץ המתמיד של אנשים נשים וטף בהמוניהם כבר יותר מ-20 חודשים אחרי מעט ביטחון ומזון. לכל זה אין שום ביטוי ישיר ב'היהודייה הנודדת'. אבל חשוב לי להבהיר שאין לי טענות בעניין זה לטבת דיין, המייצגת מציאות רחבה ממנה: כמעט כל המשוררים הישראלים בני זמננו אינם מסוגלים עדיין — מסיבות פואטיות, פוליטיות, רגשיות, קשה לקבוע — לעשות מה שדליה רביקוביץ, למשל, עשתה במלחמת לבנון, ולהכיר בסבל הפלסטיני. מצד שני, ברור שזוהי עזה החרבה המדברת מבעד לשיריה של טבת דיין, שכן הפחד שתל-אביב תיחרב אינו אלא השתקפותו של החורבן המחריד שם. זה הפחד מנבואת "על שלושה ועל ארבעה" של הנביא עמוס, שראשיתה בחורבן דמשק ועזה וסופה בחורבן יהודה וישראל — הפחד מההשלכות של פשעינו. •
אנחנו בסדר, אני מסבירה לחברה בחו"ל
לֹא, לֹא בַּמִּזְרָח הַתִּיכוֹן, רַק פֹּה, בְּיִשְׂרָאֵל.
לֹא, לֹא בְּכָל יִשְׂרָאֵל, רַק פֹּה, בְּתֵל-אָבִיב.
לֹא, לֹא בְּכָל תֵּל-אָבִיב, רַק פֹּה בַּצָּפוֹן הַיָּשָׁן.
לֹא, לֹא בְּכָל הַצָּפוֹן הַיָּשָׁן, רַק פֹּה, בַּבְּלוֹק שֶׁלָּנוּ.
לֹא, לֹא בְּכָל הַבְּלוֹק שֶׁלָּנוּ, רַק פֹּה, בַּדִּירָה.
אֲנַחְנוּ מְתַרְגְּלִים יוֹגָה בַּבֹּקֶר
מְכִינִים מַתְכּוֹנִים מִטִּקְטוֹק
הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל הִתְחִיל וַאֲנַחְנוּ בְּסֵדֶר
בֵּין הַסַּפָּה הַוְּרֻדָּה בַּסָּלוֹן
לַחֲדַר הַשֵּׁנָה. וְהָעֲצִיצִים.
