1. שבוע מהפסקת האש עם איראן, אני מותשת. נרדמת בשבע וקמה שוב בעשר. שוכבת, מתהפכת, לוקחת מגנזיום, שומעת מדיטציה באוזניות ובסוף נשברת ולוקחת חצי זאנקס. יש לי המון דברים לעשות, אבל כל דבר מצריך ממני אנרגיית שיא.
אני לא בן אדם עייף בכלל, אני שונאת לישון, אבל אני גמורה. מרגישה כאילו נפלטתי לים אחרי מאבק אימתני בגלים, שכמעט נחנקתי, אבל זה לא משנה לאף אחד, או שכולם עושים את עצמם שלא אכפת להם, או שאני לא יודעת מה. איך כבר יולי?
2. הזמן, יש לו התנהגות מוזרה. במחזה "מקבת" של שייקספיר יש ביטוי שחוזר מספר פעמים: "מקבת רצח את השינה". בהצגה מקבת ואשתו ליידי מקבת רוצחים את המלך דאנקן. הם לא מצליחים לישון בגלל שהשלווה שלהם אבדה לנצח, השינה המתוקה והמרגיעה התהפכה. הוא אכול חרדות וייסורים ולא מצליח לחזור ולהיות האדם שהיה קודם.
כנראה יש מי מבינינו ש"ישנים עם מצפון נקי". השינה שלהם לא נרצחה, אבל שלנו כן. אנחנו לא מצליחים לישון כמו שצריך, ואולי כבר לא תהיה לנו את השינה הזו. תמיד במחזות יש את המעשה "המביש", כך זה נקרא, האירוע המחולל, החטא הגדול שרודף אחר הדמויות. לצערנו, הדמויות שהביאו אותנו למצב הזה לא רדופות. להפך, הם ממשיכים לרדוף ולתבוע עוד ועוד, כאילו הדממה כלל לא נרצחה וכאילו לא הופגזנו במשך שבועיים והסתובבנו כמוכי ירח, ממתינים בבהלה לפגיעה של טיל בליסטי באזורנו, עם הרעש הכי מלחיץ בעולם.
3. השינה נרצחה ב-7 באוקטובר. היא נרצחה כשמחבלים נכנסו לבתים של אנשים וחטפו אותם ממיטותיהם אל הגיהינום. ואם לא נתאמץ להחזיר אותם, השינה היא לא היחידה שתיעלם. במחזה, ליידי מקבת ומקבת לא מצליחים להוריד את הכתם מהידיים, הם מצווים על הכתם להיעלם: "צא, כתם, צא, זה הזמן לפעול – כל כך חשוך בשאול".
החטופים חייבים לחזור עכשיו, אתמול, לפני 600 ימים. אחרת אות הקין לא תיעלם מחיי כל אחד שמאפשר זאת. הכתם לא ייצא והשינה לא תחזור.
