מהסצנה הראשונה ברור שיוצרי הסרט החדש של פיקסאר, "אליאו", מאוד אוהבים את ספילברג. זה לא גילוי מרעיש. כמעט כל הסרטים של אולפן הבוטיק שהפך לאחת מזרועות התמנון של דיסני – מ"למעלה" ועד "לוקה" – הם "ספילברגיים" בדרכם: אגדות ילדים מלאות פליאה ואימה, עם גיבור שלעיתים קרובות הוא ילד בודד וחנון שמגיע לעולם חדש ומופלא וצריך להבין את החוקים שלו, להשתנות ולהתבגר. העולם החדש ב"אליאו" ריתק את ספילברג שנים: עולם החלל והחייזרים.
הילד אליאו (כמו הילד מ"אי-טי", ששמו אליוט) הוא יתום ששונא את חייו בכדור הארץ, וכל שאיפתו היא להיחטף בידי חייזרים. משאלתו מתגשמת, והוא מסתבך באינטריגות בין-גלקטיות לא מאוד משכנעות שמובילות אותו, כמו בסרטו המפורסם של ספילברג, למפגש עם חייזר-ילד ידידותי ומתוק שהופך לחברו הטוב. גם הפואנטה היא ספילברגית: ההרפתקאות המופלאות בחלל הן רק תירוץ להשלים עם משפחתו שהוא חשב שאינה אוהבת אותו.
חובבי ספילברג הכבדים (בהם כותב שורות אלה) יזהו פה בכל סצנה שנייה את אחד השטאנצים הכי אהובים על מאסטר הרגש ההוליוודי: זהו "מבט הפליאה הספילברגי", העיניים הנפערות מול משהו פנטסטי שהגיבור נתקל בו, בין אם מדובר בחללית ממריאה או בדינוזאור עצום. קשה גם לא להתרגש מרגעי הקתרזיס וההשלמה שמהנדסים שלושת במאי הסרט – דומי שי, אדריאן מולינה ומדלין שרפיאן. מצד שני, יש גבול: סרט ששם בכל שנייה את "אי-טי" ואת "מפגשים מהסוג השלישי" בבלנדר חייב להרגיש כמו שעתוק של שעתוק.
בדרכו העצובה, "אליאו" הוא גם עדות למקום המתסכל שאליו הגיעו בפיקסאר: כיום זהו בית ספר לבניית "עולמות חדשים ומרגשים", שכבר לא בדיוק חדשים או מרגשים, ולסיפורי התבגרות והשלמה הבנויים במקצועיות, מצליחים לגעת בסצנות האחרונות אבל גם נדמים מהונדסים לחלוטין, תוצר של במאים מיומנים שלמדו יותר מדי זמן בבתי ספר לתסריטאות. אפשר לראות עם הילדים ולהתרגש; אפשר גם לשים להם בבית את "אי-טי" ולזכור מתי סיפור על חברוּת בין ילד לחייזר באמת נגע בנו.
