הילד שלי הגיע לגיל שבו אפשר להתחיל לראות 'ביג לבובסקי'. 'ספרות זולה'. 'הנוסע השמיני'. 'הסנדק 2' (בתור מבוא טוב ל-1 ו-3). 'החבר'ה הטובים'. 'אפוקליפסה עכשיו'. 'המטריקס'.
אני יכול – ורוצה – להמשיך, אבל אין לי אפילו איפה להתחיל: כל הסרטים המיתולוגיים האלה, וגם כל האחרים, אינם ניתנים להשגה קלה. הם מפוזרים בין פלטפורמות סטרימינג שונות – לא לכולן יש לי מנוי – או שהם ניתנים להשכרה או רכישה ממאגר ענקי כמו אייטיונז, אבל אז אף אחד מהם לא יגיע עם תרגום לעברית, ותנסו אתם לראות 'התפוז המכני' ולהבין את האנגלית והזעזוע בו-זמנית.
כן, יש עדיין אנשים שעושים את הדבר הזה שהיינו עושים עם טורנטים וקובץ תרגום בנפרד וסנכרון ביניהם – אבל אלה מיומנויות נשכחות, מפרכות, ובעיקר, עדיין, לא חוקיות ולרוב גם לא איכותיות. עם מה נשארתי? עם ההבטחה לילד שהקיץ אנחנו רואים כל יום קלאסיקה קולנועית אחרת, והשיטוט המתוח בין מנויי הסטרימינג שלי רק כדי לגלות שבמנוע החיפוש של נטפליקס אפשר למצוא כל כותר אי פעם, רק כדי לקבל את ההודעה: "הכותר אינו זמין, אבל אולי אלה יעניינו אותך".
לא, נטפליקס, אני לא אתעניין במבחר השרירותי להפליא של סרטים שרובם המכריע לא באמת ראויים פעם נוספת לזמן שלי או של הילד, כי אני רוצה בשבילו, בראשית דרכו הקולנועית, את הסחורה האמיתית. ויודעים איפה אפשר להשיג את הסחורה האמיתית? כולה, בכל זמן? עם תרגום והכל? נכון, בבלוקבאסטר.
אם הוא רק עוד היה שם. או ספריית וידיאו כלשהי. או מכשיר די-וי-די שעוד מתפקד מבין שלוש הגרוטאות שמוטלות באיזה ארון אי שם בבית.
אבל נפטרנו מכל אלה, נכון? נפטרנו מזה בחדווה. זה סתם תפס מקום. סתם איכלס מבנים. סתם דרש הגעה למרכז המסחרי. זה היה בלתי נסבל ולא היה לנו מושג עד כמה נסבל, ואפילו יעיל, מועיל, נגיש וקל זה היה.
בזמן האחרון אני מתחיל לקבל מושג. אירועי תרבות מגה-רשתיים מסוג רשימת 100 הסרטים הגדולים של המאה שמריץ 'הניו יורק טיימס' בהשתתפות כל המעוניין רק מדגישים את החסך הטכני במקרה שאתם ישראלים שחשקה נפשם, בסתם ערב חולין וללא תכנון מוקדם, לחוות שוב את 'התחלה' של נולאן או את 'כוח משיכה' של קוארון. אני זקוק למנוי. בספרייה. כל פורמט שהוא. לא אכפת לי אפילו להריץ אחורה לפני שאני מחזיר ביומיים איחור.
