הסצנה הכי מעניינת ונוגעת ללב בסרט "פורמולה 1" לא מתרחשת מאחורי ההגה אלא דווקא במסיבת עיתונאים: בראד פיט, בתור נהג מרוצים ותיק שימי תהילתו מאחוריו, חולק את הבמה עם שותפו הצעיר לנבחרת, שמכנה אותו בלעג "בן הגיל השלישי". עיתונאי צהובונים בריטי מנסה לעורר את כעסו של פיט/נהג המרוצים ושואל אותו בפרובוקטיביות שלבטח מוכרת לכוכב מחייו באור הזרקורים, אם נכון שהתחתן והתגרש שלוש פעמים, שהתמכר להימורים ולבסוף "האם יש דברים שאתה מתחרט עליהם?" פיט עונה לו בחיוך לקוני ומלא בוז שכה מזוהה איתו: "כן", "כן" ו"בטח".
אם יש דבר אחד שכדאי לדעת על "פורמולה 1", הוא שיותר משמדובר בפרסומת שנועדה לפאר את ליגת המרוצים הגדולה בעולם (לואיס המילטון, כוכב הספורט המוטורי, הוא בין מפיקי הסרט ומופיע כאן לכמה פריימים, כמו גם שלושת רבעי מכוכבי התחום ופרנסיו) מדובר בעצם ברימייק לא כל כך מוסווה ל"אהבה בשחקים: מאווריק" — שובר הקופות ההיסטרי שהוכיח שעדיין ניתן להביא קהל מבוגר עצום לאולמות. הצוות הוא אותו צוות: הבמאי ג'וזף קוסינסקי, המפיק האגדי ג'רי ברוקהיימר, הצלם קלאודיו מירנדה והמלחין המהולל האנס זימר – כולם מקצוענים הוליוודיים ומומחים בייצור שוברי קופות חלקלקים ומלאי רעש. למעשה, היחיד שהוחלף הוא טום קרוז — ובמקומו מופיע בן גילו פיט, מתחרהו הסמוי עוד מהניינטיז ומהתקופה ששיתפו פעולה ב"ראיון עם ערפד".
גם המהלך העלילתי זהה ובעצם נועד להיות מזמור לגבר הלבן בן ה-60 פלוס: כוכב עבר שכולם כבר מזלזלים בו, נחשב לסוס מת ועד סוף הסרט משדר לחניכיו אבל גם לקהל: "אני עדיין הטוב מכולם". כאן נוסף סאבטקסט גזעני שמזכיר את הסצנה הבעייתית של פיט ב"היו זמנים בהוליווד": הוא מסומן מראש כ"לבן החכם" והקול, מול צעיר השחור, הרברבן והפוחז, המכור למעריצים שאין לו, שצריך "ללמד אותו דרך ארץ".
(הטריילר)
זאת לצד האטרקציה המרכזית שנועדה למשוך את הקהל המבוגר לאולם: לראות דברים זזים מהר עם הרבה רעש. שם זה היה מטוסים, פה מכוניות מרוץ. התוצאה מהוקצעת טכנית, אבל בסופו של דבר מדובר בסרט די חסר השראה שנכשל גם במשימה הכי חשובה שלו מבחינה קפיטליסטית: לגרום לנו להתאהב בעולם ה"פורמולה 1". אני מאמין גדול בכך שסרטים יכולים וצריכים לגרום לנו להתעניין בכל תחום – לפחות לשעתיים – לא משנה אם מדובר באיגרוף, בברידג', או באליפות סריגה. למשל, אחד מסרטיו הטובים ביותר של פיט, "מאניבול", גרם לי במשך שעתיים להתאבסס על סטטיסטיקות של שחקני בייסבול.
אבל בסוף "פורמולה 1" הספורט עדיין נראה בעיניי הלא מקצועיות כעסק מסוכן, טבול בחסויות של תאגידים, מתחנף לדיקטטורות ראוותניות (המנון האמירויות מושמע בשלמותו והלוגו של "קטאר איירווייז" נדחף בעיניים בכל סצנה שנייה) ושמושגי ה"ווינר" ו"הלוזר" בו שטחיים וצפויים. אז בשביל מה באנו לקולנוע?
